שיירות בכבישים אל הנגב ובדרכי הנגב
שני הכבישים הצרים שהובילו אל הנגב עברו בכפרים ערביים ובצידם גדרות צבר שהקלו לפגוע בתעבורה. התנועה בדרכי העפר בתוככי הנגב נתקלו בירי ובמיקוש. בתחילה ניתן ליווי בריטי שלא היה נחוש. הליווי של הפלמ"ח היה כרוך בלחימה שהלכה וקשתה ותבעה קרבנות.
ליווי שיירות ע"י גדוד שמונה
ליווי שיירות ע"י גדוד שמונה
ליווי שיירות ע"י גדוד שמונה
ליווי שיירות ע"י גדוד שמונה
ליווי שיירות ע"י גדוד שמונה
ליווי שיירות ע"י גדוד שמונה
ליווי שיירות ע"י גדוד שמונה
ליווי שיירות ע"י גדוד שמונה
ליווי שיירות ע"י גדוד שמונה
ליווי שיירות ע"י גדוד שמונה
ליווי שיירות ע"י גדוד שמונה
השיירות לנגב הובילו אספקה וחומרי ביצור שהיו חיוניים לקיום מרחב הנגב ולא פחות חשוב, להיערכות למלחמה הצפויה. השיירות אורגנו בת"א, עברו לרחובות או כפר-ורבורג, משם, עברו לאחריות הליווי של הגד' השני.
מעבר לג'וליס הייתה נקודת פיצול. האחת לכביש שהוביל לניר-עם, דרך הכפרים הערביים כאוכבה, חוליקאת ובריר; השנייה לכביש החוף שהוביל ליד-מרדכי, דרך הכפר ערבי ברברה, ומיד-מרדכי לניר-עם, דרך הכפר ערבי בית חנון. מיד-מרדכי הסתעפה גם הדרך לגבר-עם, דרך הכפר הערבי בית-ג'ירג'ה. הכבישים היו צרים ועברו בכפרים הערביים בין בתים וגדרות צבר – עובדה שיצרה תנאים טובים לפגיעה בתעבורה.
לשלטון המנדט היה אינטרס לקיים בארץ חוק וסדר, ובעיקר לשמור את צירי התנועה פתוחים להתפנות הצבא לכוון מצרים.
לכן הם נקטו גישה נייטרלית וצרפו לווי לשיירות של שני הצדדים הנצים. לווי הצבא הבריטי לא הצליח למנוע מהערבים להתנכל לתעבורה שלנו, וגם לא תגובות שלנו לתעבורה הערבית.
ליווי הצבא הבריטי היה מועיל, אך בלתי מספיק. בהסתבכות שיירה בקרב - חילוץ פצועים, או רכב פגוע - לא נעשה על ידם. אלה התרחשו לעתים קרובות במעורבות הליווי שלנו.
עד ה-8/1 לא היו התנכלויות לתעבורת השיירות שלנו, שנסעו בד"כ בכביש בריר - ניר-עם. מאז ועד מחצית פברואר עברו השיירות תוך כדי ירי עליהן כשהן משיבות אש. מספר הנפגעים היה מועט.
ב- 15/2 הודיע מוכתר ברייר שלא יאפשר מעבר. שיירה שיצאה מניר-עם נתקלה במחסומים. התנהל קרב ולוחמים ירדו לפנותם. אחד הלוחמים נהרג. 3 נפצעו והשיירה חזרה לניר-עם.
התעבורה הוסטה לכביש החוף, היא נמשכה חרף התנכלויות רבות, תוך נקיטת פעולות הרתעה. בתגובה לירי בעת מעבר בברברה, ירתה שיירה שלנו על אוטובוס ערבי, היו כ-20 נפגעים. בתגובה חפרו הערבים תעלה לרוחב הכביש בברברה, במקומות שונים בציר החוף הופעלו מוקשים מתחת שיירות שלנו. פעולות החילוץ הממושכות תחת אש, גרמו לנפגעים רבים, לעיתים קרובות חזרו השיירות על עקביהן.
מסוף פברואר עד מחצית מרץ חזרו השיירות לנוע בכביש ברייר - ניר-עם בליווי הצבא הבריטי. ב-15 למרץ פרץ הצבא 2 מחסומים בברייר, ב-16 למרץ בדרכם צפונה הם נתקלו שם בתעלה בלתי עבירה לרוחב הכביש – 2 מ' רוחב, 1.6 מ' עומק. השיירה חזרה לניר-עם והמשיכה משם לכביש החוף, דרך יד מרדכי וברברה וחזרה בשלום לצפון. בהמשך הוסטה התעבורה שוב לכביש החוף. לא חלפו יומיים, הערבים התארגנו ומיקשו מדרום לברברה- הפעם נהרגו קצין וסמל בריטי.
בשליש האחרון של מרץ המצב החמיר. למרות שהשיירות הוקטנו לכדי 15 משאיות והליווי חוזק ל-4 משוריינים, במספר מקומות לאורך הדרך, הונחו מוקשים והומטרה אש כבדה מריכוזי כנופיות. רכב ומשוריינים נפגעו, החילוץ עלה בקרבנות ולא תמיד צלח.
בסוף מרץ ובתחילת אפריל קיבל הקרב על התעבורה, בכל הארץ, מפנה לרעה. השיירה האחרונה לניר-עם, ב-24.3.48, הגיעה רק אחרי קרב קשה, אבידות ואבדן ציוד. ניסיון להעביר שיירה מיד-מרדכי צפונה, ב-26.3.48 נכשל. בבאר-טוביה התרכזה שיירה לנגב, בלי יכולת מעבר.
10 ימים עד שנמצאה ע"י סיירי הגדוד השני , דרך עפר שעקפה ממזרח את הכפרים ברייר-חוליקאת וכאוכבה, לא עברו שיירות לנגב. מה-4/4/48 עד ה-13/5/48 במשך כחודש וחצי התנהלה תעבורה בדרך העפר הנ"ל בין נגבה וניר-עם. כלי רכב רבים לא עמדו בקשיי הדרך, רבו הגרירות והקלקולים, אך השיירות עברו. התעורר חשש פן ייצאו כוחות מהכפרים חוליקאת- בריר לפגוע בשיירות. אי לכן הועלתה על הקרקע, במבצע "אברהם" (על שם הלוחם,אברהם שוורץ, שנפל באבטחה שהוצבה מול ברייר), נקודת הישוב ברור-חיל שנועדה לחצוץ בין דרך העפר וברייר.
במבצע ברק הדרום והנגב חוברו. בין הכפרים שנכבשו ותושביהם ברחו היו גם כאוכבה- חוליקאת וברייר. התעבורה לנגב הוסטה לכביש כאוכבה – ברייר – ניר-עם עד להטלת המצור על הנגב, ע"י חיל המשלוח המצרי, ב-9/6/48.
השיירות בדרכי הנגב
הגדוד השני ליווה שיירות מהצפון אל הנגב ובתוך הנגב בגזרתו בדרכי עפר כמעט ללא בעיות. הבעיות הקשות היו בליווי שיירות לגבר-עם ולכפר-דרום. שם רבו המוקשים והירי, ונדרשו פריצות בכוח שלוו בנפגעים ואובדן ציוד ורכב משוריין.
כאשר הוקם הגדוד השמיני. ליווי שלו היה מגיע לניר-עם , בית אשל ונבטים;
את כפר דרום וישובי הנגב המערבי, היה נוח לתחזק דרך כביש החוף, אך הוא עבר בשולי עזה, דיר-אל-בלח – חאן יונס. כשהחלו שם התנכלות לתעבורה, תחזקו את הנגב המערבי בדרכי עפר שעברו לאורך קו המים. אבל את כפר דרום לא היה ניתן לתחזק בשלב זה, אלא רק דרך כביש החוף.
בבאר שבע נפגשו כביש הרוחב עזה-באר שבע, וכביש האורך ניצנה-באר-שבע–חברון. כשהחלו התנכלויות לתעבורה בבאר שבע, נאלץ הגדוד השמיני להעביר שיירות לבית אשל, נבטים, רביבים, חזלה וחלוצה, בדרכי עפר עוקפות ומאד ארוכות .
מ-6/12/47 עד 15/1/48 עברו שיירות בכביש החוף ובכביש לבאר שבע, גם בליווי צבא בריטי. נורו עליהם יריות, היו נפגעים ועד מהרה עברו לדרכי עפר. תחילה דרך סעד-בארי-צאלים ואח"כ דרך רוחמה-משמר הנגב-כביש הרעב - שהיה כביש סוג ב'- לעימרה ומשם לצאלים. מצאלים פוזרו המכוניות ללא בעיות לישובי הנגב המערבי. להעברת שיירות לחלוצה, לרביבים ולחזלה, היה צורך להתגבר על חולות טובעניים. מרביבים יצא רכב המיועד לנבטים ולבית אשל דרך כביש ניצנה עד 12-15 ק"מ מדרום לבאר שבע, משם באיגוף ממזרח, לביר-ערערה ומשם מערבה עד נבטים ובית אשל.
שיירות אלה נתקלו במוקשים ובירי, אך הן נעשו לעיתים יותר רחוקות ולכן בהגעתם לדרך העוקפת הארוכה, היה יסוד של הפתעה ולא תמיד המתינו כדי לפגוע בהם. פועל יוצא של קשיי תחזוק מרחב הנגב הדרומי התבטא במחסור רציני של מזון, דלק וכיוצא בזה.
מעבר לג'וליס הייתה נקודת פיצול. האחת לכביש שהוביל לניר-עם, דרך הכפרים הערביים כאוכבה, חוליקאת ובריר; השנייה לכביש החוף שהוביל ליד-מרדכי, דרך הכפר ערבי ברברה, ומיד-מרדכי לניר-עם, דרך הכפר ערבי בית חנון. מיד-מרדכי הסתעפה גם הדרך לגבר-עם, דרך הכפר הערבי בית-ג'ירג'ה. הכבישים היו צרים ועברו בכפרים הערביים בין בתים וגדרות צבר – עובדה שיצרה תנאים טובים לפגיעה בתעבורה.
לשלטון המנדט היה אינטרס לקיים בארץ חוק וסדר, ובעיקר לשמור את צירי התנועה פתוחים להתפנות הצבא לכוון מצרים.
לכן הם נקטו גישה נייטרלית וצרפו לווי לשיירות של שני הצדדים הנצים. לווי הצבא הבריטי לא הצליח למנוע מהערבים להתנכל לתעבורה שלנו, וגם לא תגובות שלנו לתעבורה הערבית.
ליווי הצבא הבריטי היה מועיל, אך בלתי מספיק. בהסתבכות שיירה בקרב - חילוץ פצועים, או רכב פגוע - לא נעשה על ידם. אלה התרחשו לעתים קרובות במעורבות הליווי שלנו.
עד ה-8/1 לא היו התנכלויות לתעבורת השיירות שלנו, שנסעו בד"כ בכביש בריר - ניר-עם. מאז ועד מחצית פברואר עברו השיירות תוך כדי ירי עליהן כשהן משיבות אש. מספר הנפגעים היה מועט.
ב- 15/2 הודיע מוכתר ברייר שלא יאפשר מעבר. שיירה שיצאה מניר-עם נתקלה במחסומים. התנהל קרב ולוחמים ירדו לפנותם. אחד הלוחמים נהרג. 3 נפצעו והשיירה חזרה לניר-עם.
התעבורה הוסטה לכביש החוף, היא נמשכה חרף התנכלויות רבות, תוך נקיטת פעולות הרתעה. בתגובה לירי בעת מעבר בברברה, ירתה שיירה שלנו על אוטובוס ערבי, היו כ-20 נפגעים. בתגובה חפרו הערבים תעלה לרוחב הכביש בברברה, במקומות שונים בציר החוף הופעלו מוקשים מתחת שיירות שלנו. פעולות החילוץ הממושכות תחת אש, גרמו לנפגעים רבים, לעיתים קרובות חזרו השיירות על עקביהן.
מסוף פברואר עד מחצית מרץ חזרו השיירות לנוע בכביש ברייר - ניר-עם בליווי הצבא הבריטי. ב-15 למרץ פרץ הצבא 2 מחסומים בברייר, ב-16 למרץ בדרכם צפונה הם נתקלו שם בתעלה בלתי עבירה לרוחב הכביש – 2 מ' רוחב, 1.6 מ' עומק. השיירה חזרה לניר-עם והמשיכה משם לכביש החוף, דרך יד מרדכי וברברה וחזרה בשלום לצפון. בהמשך הוסטה התעבורה שוב לכביש החוף. לא חלפו יומיים, הערבים התארגנו ומיקשו מדרום לברברה- הפעם נהרגו קצין וסמל בריטי.
בשליש האחרון של מרץ המצב החמיר. למרות שהשיירות הוקטנו לכדי 15 משאיות והליווי חוזק ל-4 משוריינים, במספר מקומות לאורך הדרך, הונחו מוקשים והומטרה אש כבדה מריכוזי כנופיות. רכב ומשוריינים נפגעו, החילוץ עלה בקרבנות ולא תמיד צלח.
בסוף מרץ ובתחילת אפריל קיבל הקרב על התעבורה, בכל הארץ, מפנה לרעה. השיירה האחרונה לניר-עם, ב-24.3.48, הגיעה רק אחרי קרב קשה, אבידות ואבדן ציוד. ניסיון להעביר שיירה מיד-מרדכי צפונה, ב-26.3.48 נכשל. בבאר-טוביה התרכזה שיירה לנגב, בלי יכולת מעבר.
10 ימים עד שנמצאה ע"י סיירי הגדוד השני , דרך עפר שעקפה ממזרח את הכפרים ברייר-חוליקאת וכאוכבה, לא עברו שיירות לנגב. מה-4/4/48 עד ה-13/5/48 במשך כחודש וחצי התנהלה תעבורה בדרך העפר הנ"ל בין נגבה וניר-עם. כלי רכב רבים לא עמדו בקשיי הדרך, רבו הגרירות והקלקולים, אך השיירות עברו. התעורר חשש פן ייצאו כוחות מהכפרים חוליקאת- בריר לפגוע בשיירות. אי לכן הועלתה על הקרקע, במבצע "אברהם" (על שם הלוחם,אברהם שוורץ, שנפל באבטחה שהוצבה מול ברייר), נקודת הישוב ברור-חיל שנועדה לחצוץ בין דרך העפר וברייר.
במבצע ברק הדרום והנגב חוברו. בין הכפרים שנכבשו ותושביהם ברחו היו גם כאוכבה- חוליקאת וברייר. התעבורה לנגב הוסטה לכביש כאוכבה – ברייר – ניר-עם עד להטלת המצור על הנגב, ע"י חיל המשלוח המצרי, ב-9/6/48.
השיירות בדרכי הנגב
הגדוד השני ליווה שיירות מהצפון אל הנגב ובתוך הנגב בגזרתו בדרכי עפר כמעט ללא בעיות. הבעיות הקשות היו בליווי שיירות לגבר-עם ולכפר-דרום. שם רבו המוקשים והירי, ונדרשו פריצות בכוח שלוו בנפגעים ואובדן ציוד ורכב משוריין.
כאשר הוקם הגדוד השמיני. ליווי שלו היה מגיע לניר-עם , בית אשל ונבטים;
את כפר דרום וישובי הנגב המערבי, היה נוח לתחזק דרך כביש החוף, אך הוא עבר בשולי עזה, דיר-אל-בלח – חאן יונס. כשהחלו שם התנכלות לתעבורה, תחזקו את הנגב המערבי בדרכי עפר שעברו לאורך קו המים. אבל את כפר דרום לא היה ניתן לתחזק בשלב זה, אלא רק דרך כביש החוף.
בבאר שבע נפגשו כביש הרוחב עזה-באר שבע, וכביש האורך ניצנה-באר-שבע–חברון. כשהחלו התנכלויות לתעבורה בבאר שבע, נאלץ הגדוד השמיני להעביר שיירות לבית אשל, נבטים, רביבים, חזלה וחלוצה, בדרכי עפר עוקפות ומאד ארוכות .
מ-6/12/47 עד 15/1/48 עברו שיירות בכביש החוף ובכביש לבאר שבע, גם בליווי צבא בריטי. נורו עליהם יריות, היו נפגעים ועד מהרה עברו לדרכי עפר. תחילה דרך סעד-בארי-צאלים ואח"כ דרך רוחמה-משמר הנגב-כביש הרעב - שהיה כביש סוג ב'- לעימרה ומשם לצאלים. מצאלים פוזרו המכוניות ללא בעיות לישובי הנגב המערבי. להעברת שיירות לחלוצה, לרביבים ולחזלה, היה צורך להתגבר על חולות טובעניים. מרביבים יצא רכב המיועד לנבטים ולבית אשל דרך כביש ניצנה עד 12-15 ק"מ מדרום לבאר שבע, משם באיגוף ממזרח, לביר-ערערה ומשם מערבה עד נבטים ובית אשל.
שיירות אלה נתקלו במוקשים ובירי, אך הן נעשו לעיתים יותר רחוקות ולכן בהגעתם לדרך העוקפת הארוכה, היה יסוד של הפתעה ולא תמיד המתינו כדי לפגוע בהם. פועל יוצא של קשיי תחזוק מרחב הנגב הדרומי התבטא במחסור רציני של מזון, דלק וכיוצא בזה.