מעורבות השלטון בתקופת המנדט בנגב
האינטרס הדומיננטי של שלטון המנדט בתקופה זו, היה להבטיח התפנות חלקה של מוסדות וגופי השלטון מא"י. אינטרס זה תאם קיום יחסים טובים עם שני הצדדים הניצים בא"י, היינו – גישה של ניטראליות. בפועל, פה ושם היו סטיות ממדיניות זו לטובת אחד הצדדים בהתאם לנטיות מפקדים בשטח. תופעה זו יצרה בלבול וחשדנות בקרב כוחותינו.
ביום רביעי 19.2.48 כונסה בעימארה, לפי דרישת הממשלה, ישיבת השייכים הבדואים. בישיבה הוחלט על הקמת שתי תחנות משטרה בשטח הבדואי-תחנת עימרה ותחנת שעוט. עימרה "ישבה" על עורק התחבורה ועל קו המים ליישובים היהודיים בנגב. בתחנות משטרת המדבר בנגב היו מוצבים נוטרים ערבים בלבד. בכל אחת מהתחנות עימרה ועסלוג' שרתו 45 נוטרים; בשעוט – 35; ואילו בכל אחת מהתחנות הקטנות יותר: הוזייל [שובל], תל אל-מילח ואבו-ג'אבר היו 25 נוטרים ערביים. שלטון המנדט חילק למשטרת הכפרים הערביים לצרכי הגנה עצמית באזור עזה 200 רובים. ראוי לציין שבעת התפנות שלטון המנדט לא נאסף הנשק מהתחנות הנ"ל וגם לא ממשטרת הישובים העבריים.
על המשטרה הוטל לשמור על חוק וסדר, על הצבא לאבטח צירי פינוי לחיפה ולמצרים. אף כי בד"כ המדיניות הזו קוימה, פה ושם היו סטיות מקומיות, שנבעו מגישה אוהדת לאחד הצדדים של פקידים, או מפקדים בדרגי הבצוע השונים. כתוצאה ממצב זה, בארועים מסוימים, ננקטו נגדנו ע"י גורמי השלטון, צעדים שפגעו בנו. חוסר העקביות יצר בלבול ונתפס אצלנו כיחס של ניטרליות עוינת. עם תחילת פעולות האיבה, הקים הצבא הבריטי "כוח משימה דרומי" שכלל גם צוות נייד משוריין –של טנקים בינוניים וזחל"מים. הצוות שבסיסו היה במחנה אל-בורג' - כ-9 ק"מ דרומית לעזה, פעל עד סוף המנדט. תפקיד כח המשימה היה להבטיח תעבורה בטוחה בכבישים לשני הצדדים. להלן כמה דוגמאות לחוסר העקביות של פעולת כח המשימה.
את הקשר עם השלטון הבריטי בנגב קיים יו"ר ועד ישובי הנגב – מיכאל הנגבי. עם תחילת המתיחות בנגב, הציע מפקד המשטרה הבכיר בנפת באר שבע - סקוט, למיכאל הנגבי, סיוע לפינוי הנקודות בנגב, שלדעתו ריחפה עליהם סכנה קיומית. כמובן שהצעתו נדחתה על הסף.
מיכאל הנגבי , קיים מגעים עם השלטון הבריטי ותבע את אבטחת דרכי התחבורה. הקצין הבריטי השיב כי הצבא החליט לשמור בתוקף על הבטחון בדרכים.
בבוקר ה-1.12.47 עצר הצבא הבריטי מכונית של נקודת תקומה. בחיפוש שנערך ברכב נמצאו רימונים, ארבעה אנשים נעצרו, אך שוחררו מאוחר יותר.
ב-30.12.47 יצאה מניר-עם בדרכה צפונה, שיירה ובה 11 משאיות וג'יפ ליווי. כ-5 ק"מ מצפון לניר-עם נעצרה השיירה על ידי סיור צבא בריטי. אש מהסיור נורתה על הג'יפ שחמק. במשך 3 שעות נערך חיפוש באווירה עוינת. בחיפוש נמצא נשק "בלתי לגלי" מוסתר. השיירה הובלה למשטרת עיראק סוידאן, שם שוחררו הנוסעים פרט לשניים, שעל גופם נמצאו רימונים מוסתרים. הנשק שהוחרם כלל - 4 סטנים, אקדח ורימונים. למחרת, בהתערבות קציני משטרה בריטיים הנשק הוחזר ושני העצורים שוחררו.
עפ"י סכום מוקדם הגיע לניר עם ב-1/1/48 מכוניות אלחוט צבאיות, שליוו שיירה שנעה לגבולות דרך כביש החוף. טנקים הוצבו בהצטלבויות ובנקודות מועדות לפורענות, מטוס סיור בריטי חג מעל השיירה. לשיירה נלוו גם אנשי גדוד 2 - כאבטחה נוספת. השיירה, שכללה 10 משאיות עמוסות צריפים ואספקה, פרקה את מטענה בגבולות וחזרה בשלום לניר-עם.
שיירה אחרת יצאה באותו יום, מניר-עם לנקודות בית-אשל ורביבים. כשעברה השיירה בבאר-שבע היא הותקפה ביריות. קורפורל אחד נהרג ושני נפצע קשה, אחד מאנשינו נפצע קל. הצבא היסס תחילה, אולם אח"כ פתח באש. משוריין שלנו נפגע ונגרר לבית-אשל בעזרת הצבא. הצבא מנע את חזרת השיירה דרך באר-שבע. חלק מהשיירה המשיך בדרכו והגיע לרביבים.
אירוע חמור התרחש ב-28.1.48 כאשר משוריין, ובו 10 אנשים, יצא מחצרים לניר-עם. המשוריין טעה בדרכו ונכנס לעזה. המשוריין נעצר על ידי המשטרה, הנשק הוחרם ועשרת אנשיו נאסרו. ההרגשה במפקדת ה"הגנה" הייתה שהמשוריין לא תעה, אלא הוכרח ע"י הבריטים לנסוע לעזה. הבריטים והערבים לא האמינו שמדובר בטעייה בדרך. בפגישת מיכאל הנגבי עם הבריגדיר, הממונה על האזור, הביע האחרון ספק בכך שהמשוריין תעה בדרכו והגיע לעזה בתום לב. ב-8.2 הועברו האנשים למשפט בירושלים.
ב-31.1.48 עצר צבא בריטי, משוריין שנע לאורך קו המים בין בארי לצאלים. הצבא החרים מחסניות למקלע ברן ורימונים, בטענה שזה נשק התקפי, בנשק האחר לא נגע. הצבא הודיע שאין לנוע במשוריינים לאורך הקו. למחרת הגיע קצין ממשטרת באר-שבע לבארי, החזיר את הנשק והתחמושת, טען שהחרמתו נעשתה ללא סמכות. הוא מסר שמותר ללוות שיירות ולאבטח את קו המים בעזרת משוריינים, אולם אסור לערוך חיפוש, או לעצור את רכב של ערבים. אותו יום הורה המזכיר הכללי של הממשלה למפקח הכללי של המשטרה, ש:"...אין לערוך חיפושים [אחר נשק], אלא אם יש עדות ברורה כי השתמשו , או עומדים להשתמש בו לרעה. חשד של המצאות נשק למטרות ליווי בלבד, אינו מהווה עילה מספקת לעריכת חיפוש...".
בראשית מרץ הייתה המדיניות הכללית של השלטונות הבריטיים שאין לפרק נשק מעל יחידות ה"הגנה". עם זאת, היו מספר מקרים, כנראה ביוזמת מפקדים מקומיים, בהם פורקו לוחמי ה"הגנה" מנשקם והוסגרו לידי הערבים. בעקבות מקרים אלה, הציע יגאל אלון ב-2 במרץ, להוציא הוראה, לפיה יש להתנגד לכך בירי, "גם אם הדבר יגרום לאבידות כבדות מצידנו". אלון האמין כי התנגדות נמרצת, תרתיע בסופו של דבר את הצבא. ב-5.3.48, הוציא מטכ"ל ה"הגנה" הוראה, שבמקרה של חיפושי נשק ע"י הצבא והמשטרה הבריטיים, אין למסור את הנשק לצבא או למשטרה. אם יכשל המו"מ, ויעשה ניסיון לפרוק את הנשק, יש לירות תחילה, יריות אזהרה באוויר, לאחר מכן, "יש רשות לפתוח באש על כוחות הביטחון". למחרת העביר מטה החטיבה את ההוראה לגדודים וליישובים. יגאל אלון, תיקן בכתב יד את ההוראה, מחק את המילים "יש רשות" ובמקומן תיקן "יש לפתוח באש".
ההוראה בדבר הפתיחה באש על הצבא הבריטי הוקפאה מיד, כנראה עד לפגישתו של ד. בן-גוריון עם הנציב העליון. ב-8.3 אמנם התקיימה הפגישה, אך לא הועלה בה דבר בנושא החרמת הנשק. ב-14.3 העביר מטה הפלמ"ח לחטיבת הנגב פקודה מתוקנת: "יש להתנגד בכוח וגם באש".
הפעולה הבריטית במבטחים
ב-21.4.48 יצא מנירים כיתת פלמ"ח ב- 2 משורייני פרפר, לפגוע בתחבורה הערבית באזור רפיח. לאחר שהעלו באש מכונית ערבית בלב מחנות רפיח, חזרה הכתה לבסיסה במבטחים. הבריטים הגיבו בחריפות, מעל ומעבר לתגובות המקובלות באותם הימים.
ב-21.4.48 בשעה 14.45 התקרב לנירים טור משוריין שכלל 2 טנקים, זחל"מ וג'יפ. קצין בדרגת קפטן ביקש לברר אם המשוריינים שתקפו את המשאית הערבית ברפיח נמצאים בנקודה - הוא נענה בשלילה. השערים נסגרו ואנשי נירים נכנסו לעמדות. לקצין הבריטי נאמר, שכל ניסיון לחפש ביישוב, יתקל בהתנגדות מזוינת. הוא פנה למבטחים, הטנקים תפסו עמדות כ-200 מ' מהיישוב וקצין בריטי נכנס למשק וטען, שעקבות תוקפי הרכב הערבי ברפיח, הובילו למבטחים. מפקד הנקודה, שידע שמשורייני הפרפר כבר יצאו מהמקום, ובחצר חונה משאית עם קבינה משוריינת, הראה אותה לקצין וניסה לשכנעו שאין היא משוריין לחימתי. לחצר נכנס טנק, שגרר את המשאית לרפיח. לפנות ערב ביקר במבטחים המ"פ, נזף במא"ז (מפקד הנקודה) וחזר על ההוראות שיש להתנגד לבריטים בנחישות.
למחרת בצהרים חזר טור השריון הבריטי למבטחים. הקצין טען שקיבל פקודה להביא את המוכתר והנהג לחקירה ברפיח, הוא התחייב להחזירם לפנות ערב ליישוב. כשנענה בשלילה, איים שאם בתוך 30 דקות, השניים לא יתייצבו, הם יפתחו באש ויטלו את השניים בכוח. מקץ 30 דקות, תפסו הטנקים עמדות 250 מ' מהנקודה. טנק התקרב וניסה לקשור את השער הנעול. אנשי הנקודה שכבר היו בעמדות, ירו יריית אזהרה. הצבא השיב בצרורות מכוונים לעמדות. בתגובה ירו אנשי הנקודה מספר כדורים חודרי שריון והטנק התרחק. הצבא הגיב באש חזקה ממקלעים ובירי מתותחי הטנקים. תחילה פגעו בבית הביטחון, המקלען שהיה על גגו נהרג. בהמשך ירו על צריפי הנקודה ועל העמדות. הירי כ-30 פגז נמשך מספר דקות. המא"ז הניף דגל לבן והאש פסקה. הנפת הדגל נעשתה בניגוד להנחיות, כשהתחדש הקשר הורה המ"פ למשוך זמן במו"מ, להתפזר לתעלות הקשר ולא להיענות לתביעת הצבא. כעבור אולטימאטום נוסף, חודש ירי 30 הכדור מתותחי הטנקים על העמדות והצריפים. בהפגזה נפגעו, בית הביטחון, מחסן המצרכים והאורווה. עם תחילת ההתקפה יצאו 2 משוריינים מגבולות לכיוון מבטחים. מטרתם הייתה לנסות לחדור למשק כתגבורת, או למשוך אליהם חלק מאש הבריטים. בשעה 17.45 פסקה האש ובשעה 18.00 עזב הצבא את המקום וחזר לרפיח. האירוע התחולל ערב חג הפסח. למרות ההרס והעצב, הסדר נחוג בחדר האוכל הפגוע, בהשתתפות המגד וקציני המטה.
למחרת ב-23.4.48 התקרב הצבא לנירים, והשאיר את המשאית של מבטחים מחוץ לגדר. אותו יום ביקר בצאלים קצין צבא, שהתנצל שההתקפה בוצעה ע"י יחידה שהגיעה זה עתה ממצרים ואיננה נתונה לפיקוד הצבא הבריטי בא"י .
על המשטרה הוטל לשמור על חוק וסדר, על הצבא לאבטח צירי פינוי לחיפה ולמצרים. אף כי בד"כ המדיניות הזו קוימה, פה ושם היו סטיות מקומיות, שנבעו מגישה אוהדת לאחד הצדדים של פקידים, או מפקדים בדרגי הבצוע השונים. כתוצאה ממצב זה, בארועים מסוימים, ננקטו נגדנו ע"י גורמי השלטון, צעדים שפגעו בנו. חוסר העקביות יצר בלבול ונתפס אצלנו כיחס של ניטרליות עוינת. עם תחילת פעולות האיבה, הקים הצבא הבריטי "כוח משימה דרומי" שכלל גם צוות נייד משוריין –של טנקים בינוניים וזחל"מים. הצוות שבסיסו היה במחנה אל-בורג' - כ-9 ק"מ דרומית לעזה, פעל עד סוף המנדט. תפקיד כח המשימה היה להבטיח תעבורה בטוחה בכבישים לשני הצדדים. להלן כמה דוגמאות לחוסר העקביות של פעולת כח המשימה.
את הקשר עם השלטון הבריטי בנגב קיים יו"ר ועד ישובי הנגב – מיכאל הנגבי. עם תחילת המתיחות בנגב, הציע מפקד המשטרה הבכיר בנפת באר שבע - סקוט, למיכאל הנגבי, סיוע לפינוי הנקודות בנגב, שלדעתו ריחפה עליהם סכנה קיומית. כמובן שהצעתו נדחתה על הסף.
מיכאל הנגבי , קיים מגעים עם השלטון הבריטי ותבע את אבטחת דרכי התחבורה. הקצין הבריטי השיב כי הצבא החליט לשמור בתוקף על הבטחון בדרכים.
בבוקר ה-1.12.47 עצר הצבא הבריטי מכונית של נקודת תקומה. בחיפוש שנערך ברכב נמצאו רימונים, ארבעה אנשים נעצרו, אך שוחררו מאוחר יותר.
ב-30.12.47 יצאה מניר-עם בדרכה צפונה, שיירה ובה 11 משאיות וג'יפ ליווי. כ-5 ק"מ מצפון לניר-עם נעצרה השיירה על ידי סיור צבא בריטי. אש מהסיור נורתה על הג'יפ שחמק. במשך 3 שעות נערך חיפוש באווירה עוינת. בחיפוש נמצא נשק "בלתי לגלי" מוסתר. השיירה הובלה למשטרת עיראק סוידאן, שם שוחררו הנוסעים פרט לשניים, שעל גופם נמצאו רימונים מוסתרים. הנשק שהוחרם כלל - 4 סטנים, אקדח ורימונים. למחרת, בהתערבות קציני משטרה בריטיים הנשק הוחזר ושני העצורים שוחררו.
עפ"י סכום מוקדם הגיע לניר עם ב-1/1/48 מכוניות אלחוט צבאיות, שליוו שיירה שנעה לגבולות דרך כביש החוף. טנקים הוצבו בהצטלבויות ובנקודות מועדות לפורענות, מטוס סיור בריטי חג מעל השיירה. לשיירה נלוו גם אנשי גדוד 2 - כאבטחה נוספת. השיירה, שכללה 10 משאיות עמוסות צריפים ואספקה, פרקה את מטענה בגבולות וחזרה בשלום לניר-עם.
שיירה אחרת יצאה באותו יום, מניר-עם לנקודות בית-אשל ורביבים. כשעברה השיירה בבאר-שבע היא הותקפה ביריות. קורפורל אחד נהרג ושני נפצע קשה, אחד מאנשינו נפצע קל. הצבא היסס תחילה, אולם אח"כ פתח באש. משוריין שלנו נפגע ונגרר לבית-אשל בעזרת הצבא. הצבא מנע את חזרת השיירה דרך באר-שבע. חלק מהשיירה המשיך בדרכו והגיע לרביבים.
אירוע חמור התרחש ב-28.1.48 כאשר משוריין, ובו 10 אנשים, יצא מחצרים לניר-עם. המשוריין טעה בדרכו ונכנס לעזה. המשוריין נעצר על ידי המשטרה, הנשק הוחרם ועשרת אנשיו נאסרו. ההרגשה במפקדת ה"הגנה" הייתה שהמשוריין לא תעה, אלא הוכרח ע"י הבריטים לנסוע לעזה. הבריטים והערבים לא האמינו שמדובר בטעייה בדרך. בפגישת מיכאל הנגבי עם הבריגדיר, הממונה על האזור, הביע האחרון ספק בכך שהמשוריין תעה בדרכו והגיע לעזה בתום לב. ב-8.2 הועברו האנשים למשפט בירושלים.
ב-31.1.48 עצר צבא בריטי, משוריין שנע לאורך קו המים בין בארי לצאלים. הצבא החרים מחסניות למקלע ברן ורימונים, בטענה שזה נשק התקפי, בנשק האחר לא נגע. הצבא הודיע שאין לנוע במשוריינים לאורך הקו. למחרת הגיע קצין ממשטרת באר-שבע לבארי, החזיר את הנשק והתחמושת, טען שהחרמתו נעשתה ללא סמכות. הוא מסר שמותר ללוות שיירות ולאבטח את קו המים בעזרת משוריינים, אולם אסור לערוך חיפוש, או לעצור את רכב של ערבים. אותו יום הורה המזכיר הכללי של הממשלה למפקח הכללי של המשטרה, ש:"...אין לערוך חיפושים [אחר נשק], אלא אם יש עדות ברורה כי השתמשו , או עומדים להשתמש בו לרעה. חשד של המצאות נשק למטרות ליווי בלבד, אינו מהווה עילה מספקת לעריכת חיפוש...".
בראשית מרץ הייתה המדיניות הכללית של השלטונות הבריטיים שאין לפרק נשק מעל יחידות ה"הגנה". עם זאת, היו מספר מקרים, כנראה ביוזמת מפקדים מקומיים, בהם פורקו לוחמי ה"הגנה" מנשקם והוסגרו לידי הערבים. בעקבות מקרים אלה, הציע יגאל אלון ב-2 במרץ, להוציא הוראה, לפיה יש להתנגד לכך בירי, "גם אם הדבר יגרום לאבידות כבדות מצידנו". אלון האמין כי התנגדות נמרצת, תרתיע בסופו של דבר את הצבא. ב-5.3.48, הוציא מטכ"ל ה"הגנה" הוראה, שבמקרה של חיפושי נשק ע"י הצבא והמשטרה הבריטיים, אין למסור את הנשק לצבא או למשטרה. אם יכשל המו"מ, ויעשה ניסיון לפרוק את הנשק, יש לירות תחילה, יריות אזהרה באוויר, לאחר מכן, "יש רשות לפתוח באש על כוחות הביטחון". למחרת העביר מטה החטיבה את ההוראה לגדודים וליישובים. יגאל אלון, תיקן בכתב יד את ההוראה, מחק את המילים "יש רשות" ובמקומן תיקן "יש לפתוח באש".
ההוראה בדבר הפתיחה באש על הצבא הבריטי הוקפאה מיד, כנראה עד לפגישתו של ד. בן-גוריון עם הנציב העליון. ב-8.3 אמנם התקיימה הפגישה, אך לא הועלה בה דבר בנושא החרמת הנשק. ב-14.3 העביר מטה הפלמ"ח לחטיבת הנגב פקודה מתוקנת: "יש להתנגד בכוח וגם באש".
הפעולה הבריטית במבטחים
ב-21.4.48 יצא מנירים כיתת פלמ"ח ב- 2 משורייני פרפר, לפגוע בתחבורה הערבית באזור רפיח. לאחר שהעלו באש מכונית ערבית בלב מחנות רפיח, חזרה הכתה לבסיסה במבטחים. הבריטים הגיבו בחריפות, מעל ומעבר לתגובות המקובלות באותם הימים.
ב-21.4.48 בשעה 14.45 התקרב לנירים טור משוריין שכלל 2 טנקים, זחל"מ וג'יפ. קצין בדרגת קפטן ביקש לברר אם המשוריינים שתקפו את המשאית הערבית ברפיח נמצאים בנקודה - הוא נענה בשלילה. השערים נסגרו ואנשי נירים נכנסו לעמדות. לקצין הבריטי נאמר, שכל ניסיון לחפש ביישוב, יתקל בהתנגדות מזוינת. הוא פנה למבטחים, הטנקים תפסו עמדות כ-200 מ' מהיישוב וקצין בריטי נכנס למשק וטען, שעקבות תוקפי הרכב הערבי ברפיח, הובילו למבטחים. מפקד הנקודה, שידע שמשורייני הפרפר כבר יצאו מהמקום, ובחצר חונה משאית עם קבינה משוריינת, הראה אותה לקצין וניסה לשכנעו שאין היא משוריין לחימתי. לחצר נכנס טנק, שגרר את המשאית לרפיח. לפנות ערב ביקר במבטחים המ"פ, נזף במא"ז (מפקד הנקודה) וחזר על ההוראות שיש להתנגד לבריטים בנחישות.
למחרת בצהרים חזר טור השריון הבריטי למבטחים. הקצין טען שקיבל פקודה להביא את המוכתר והנהג לחקירה ברפיח, הוא התחייב להחזירם לפנות ערב ליישוב. כשנענה בשלילה, איים שאם בתוך 30 דקות, השניים לא יתייצבו, הם יפתחו באש ויטלו את השניים בכוח. מקץ 30 דקות, תפסו הטנקים עמדות 250 מ' מהנקודה. טנק התקרב וניסה לקשור את השער הנעול. אנשי הנקודה שכבר היו בעמדות, ירו יריית אזהרה. הצבא השיב בצרורות מכוונים לעמדות. בתגובה ירו אנשי הנקודה מספר כדורים חודרי שריון והטנק התרחק. הצבא הגיב באש חזקה ממקלעים ובירי מתותחי הטנקים. תחילה פגעו בבית הביטחון, המקלען שהיה על גגו נהרג. בהמשך ירו על צריפי הנקודה ועל העמדות. הירי כ-30 פגז נמשך מספר דקות. המא"ז הניף דגל לבן והאש פסקה. הנפת הדגל נעשתה בניגוד להנחיות, כשהתחדש הקשר הורה המ"פ למשוך זמן במו"מ, להתפזר לתעלות הקשר ולא להיענות לתביעת הצבא. כעבור אולטימאטום נוסף, חודש ירי 30 הכדור מתותחי הטנקים על העמדות והצריפים. בהפגזה נפגעו, בית הביטחון, מחסן המצרכים והאורווה. עם תחילת ההתקפה יצאו 2 משוריינים מגבולות לכיוון מבטחים. מטרתם הייתה לנסות לחדור למשק כתגבורת, או למשוך אליהם חלק מאש הבריטים. בשעה 17.45 פסקה האש ובשעה 18.00 עזב הצבא את המקום וחזר לרפיח. האירוע התחולל ערב חג הפסח. למרות ההרס והעצב, הסדר נחוג בחדר האוכל הפגוע, בהשתתפות המגד וקציני המטה.
למחרת ב-23.4.48 התקרב הצבא לנירים, והשאיר את המשאית של מבטחים מחוץ לגדר. אותו יום ביקר בצאלים קצין צבא, שהתנצל שההתקפה בוצעה ע"י יחידה שהגיעה זה עתה ממצרים ואיננה נתונה לפיקוד הצבא הבריטי בא"י .