הפלמ"ח בארצות ערב
מתוך אותה תחושת אחריות גילו אנשי הפלמ"ח מסירות ונחישות רבה, עד כדי סיכון עצמי ופיקוח נפש, בפעילותם להצלת יהודים ולהעלאתם ארצה מארצות ערב.
באזור המזרח-התיכון התקיימו קהילות יהודיות ותיקות, שהיו מעורות ומשולבות בתרבותן ובכלכלתן של מדינות האזור. התנועה הציונית השפיעה רק מעט על קהילות אלה. הפעילות הגוברת של תנועות לאומיות בעיראק, בסוריה, בלבנון ובמצרים ערב מלחמת העולם השנייה ובתחילתה, החמירה את היחס ליהודים ומנעה את התחזקות הקשרים בין הקהילות לבין הציונות באותה עת. מצב זה השתנה כאשר נדרשה מעורבות פעילה יותר של שליחים מהארץ, בעקבות הפרעות ביהודי בגדד, בירת עיראק, ביוני 1941.
בעקבות הפרעות, והפגיעות בנפש וברכוש שנגרמו במהלכן, הטילה מיפקדת ה'הגנה' על מטה הפלמ"ח את האחריות לנושא הביטחון של הקהילות היהודיות בארצות ערב. פעילותו של הפלמ"ח בנושא זה התמקדה בשני תחומים: האחד - אירגון הנוער להגנה עצמית תוך חינוכו להגשמת הציונות, והשני - אירגון העפלה מגבול הצפון לארץ-ישראל בדרך היבשה.
הפלמ"ח פעל בזיקה הדוקה לפעולות 'המוסד לעליה ב'', שטיפל בעלייה החשאית (העפלה) של היהודים מארצות ערב. בפעילות הפלמ"ח בארצות ערב נטלו חלק שליחים יחידים שעשו את מלאכתם בבדידות או בקבוצות מצומצמות תוך הסתכנות כי יילכדו ויואשמו בריגול, ועשרות חברי פלמ"ח שפעלו בשנים 1946-1943 במסגרת 'החוליה' היבשתית שהבריחה מעפילים דרך גבול הצפון. בשנות מלחמת העולם השנייה היו גם חיילים עבריים, שחנו באותה עת במצרים, בסוריה, בלבנון, בעיראק ובאיראן, מעורבים בהברחת יהודים לארץ, בעיקר באמצעות קשר מכוניות קבוע בין בסיסיהם ובין ארץ-ישראל.
החשאיות הייתה תנאי הכרחי לפעולת שליחי 'המוסד' - 'המסתערבים' של הפלמ"ח וה'הגנה'. מחוץ לגבולות ארץ-ישראל, במדינות בהן שלטו משטרים שלא גילו אהדה לתנועה הציונית ולאידיאולוגיה שלה, היא שקבעה את דפוסי ההתנהגות של השליחים בעת שליחותם. העובדה שהתידרוך טרם צאתם לדרכם והדיווח עם שובם נמסרו ישירות ממפקד הפלמ"ח, יגאל אלון ואליו, מעידה על החשיבות והרגישות הרבה שיוחסה בפלמ"ח לפעילותם.
השליחים שפעלו בארצות ערב השתדלו לחנך סגל מפקדים ומדריכים מבני הנוער המקומי, שיוכלו להחליף אותם בבוא העת במשימות החינוך לציונות ובאירגון ההגנה העצמית והעלייה החשאית לארץ - עקב החשש שליווה דרך קבע את פעילותם, כי גילוי קיומו של ארגון יהודי מזויין, מודרך ומנוהל בידי שליחים מארץ-ישראל, עלול לעורר רדיפות והתקפות על הקהילה היהודית, הן מצד השלטונות והן מצד המון מוסת. לנוכח הסכנה הגוברת לשלומם של היהודים בארצות ערב לאחר מלחה"ע, שאפו השליחים לצרף לאירגון ההגנה העצמית היהודית גם צעירים מהחוגים שלא היו מעוניינים בעלייה לארץ, לכן הייתה הפרדה בין תחום ההדרכה הציונית לבין תחום ההגנה העצמית.
מתוך אותה תחושת אחריות גילו אנשי הפלמ"ח מסירות ונחישות רבה, עד כדי סיכון עצמי ופיקוח נפש, בפעילותם להצלת יהודים ולהעלאתם ארצה מארצות ערב. ההיבטים הפוליטיים (המאבק נגד בריטניה) והמדיניים (היחסים עם מדינות ערב) שנכרכו בפעילות זו, היו עבור הפלמ"ח משניים בחשיבותם. החשש הגובר לגורלה של יהדות ערב חידד אצל הפלמ"חאים את המחוייבות לשמור על בטחונה ולחזק את קשריה עם התנועה הציונית.
בעקבות הפרעות, והפגיעות בנפש וברכוש שנגרמו במהלכן, הטילה מיפקדת ה'הגנה' על מטה הפלמ"ח את האחריות לנושא הביטחון של הקהילות היהודיות בארצות ערב. פעילותו של הפלמ"ח בנושא זה התמקדה בשני תחומים: האחד - אירגון הנוער להגנה עצמית תוך חינוכו להגשמת הציונות, והשני - אירגון העפלה מגבול הצפון לארץ-ישראל בדרך היבשה.
הפלמ"ח פעל בזיקה הדוקה לפעולות 'המוסד לעליה ב'', שטיפל בעלייה החשאית (העפלה) של היהודים מארצות ערב. בפעילות הפלמ"ח בארצות ערב נטלו חלק שליחים יחידים שעשו את מלאכתם בבדידות או בקבוצות מצומצמות תוך הסתכנות כי יילכדו ויואשמו בריגול, ועשרות חברי פלמ"ח שפעלו בשנים 1946-1943 במסגרת 'החוליה' היבשתית שהבריחה מעפילים דרך גבול הצפון. בשנות מלחמת העולם השנייה היו גם חיילים עבריים, שחנו באותה עת במצרים, בסוריה, בלבנון, בעיראק ובאיראן, מעורבים בהברחת יהודים לארץ, בעיקר באמצעות קשר מכוניות קבוע בין בסיסיהם ובין ארץ-ישראל.
החשאיות הייתה תנאי הכרחי לפעולת שליחי 'המוסד' - 'המסתערבים' של הפלמ"ח וה'הגנה'. מחוץ לגבולות ארץ-ישראל, במדינות בהן שלטו משטרים שלא גילו אהדה לתנועה הציונית ולאידיאולוגיה שלה, היא שקבעה את דפוסי ההתנהגות של השליחים בעת שליחותם. העובדה שהתידרוך טרם צאתם לדרכם והדיווח עם שובם נמסרו ישירות ממפקד הפלמ"ח, יגאל אלון ואליו, מעידה על החשיבות והרגישות הרבה שיוחסה בפלמ"ח לפעילותם.
השליחים שפעלו בארצות ערב השתדלו לחנך סגל מפקדים ומדריכים מבני הנוער המקומי, שיוכלו להחליף אותם בבוא העת במשימות החינוך לציונות ובאירגון ההגנה העצמית והעלייה החשאית לארץ - עקב החשש שליווה דרך קבע את פעילותם, כי גילוי קיומו של ארגון יהודי מזויין, מודרך ומנוהל בידי שליחים מארץ-ישראל, עלול לעורר רדיפות והתקפות על הקהילה היהודית, הן מצד השלטונות והן מצד המון מוסת. לנוכח הסכנה הגוברת לשלומם של היהודים בארצות ערב לאחר מלחה"ע, שאפו השליחים לצרף לאירגון ההגנה העצמית היהודית גם צעירים מהחוגים שלא היו מעוניינים בעלייה לארץ, לכן הייתה הפרדה בין תחום ההדרכה הציונית לבין תחום ההגנה העצמית.
מתוך אותה תחושת אחריות גילו אנשי הפלמ"ח מסירות ונחישות רבה, עד כדי סיכון עצמי ופיקוח נפש, בפעילותם להצלת יהודים ולהעלאתם ארצה מארצות ערב. ההיבטים הפוליטיים (המאבק נגד בריטניה) והמדיניים (היחסים עם מדינות ערב) שנכרכו בפעילות זו, היו עבור הפלמ"ח משניים בחשיבותם. החשש הגובר לגורלה של יהדות ערב חידד אצל הפלמ"חאים את המחוייבות לשמור על בטחונה ולחזק את קשריה עם התנועה הציונית.