העפלה - קפריסין

להעפלה נודע תפקיד מכריע במאבקם של היישוב והתנועה הציונית נגד מדיניות בריטניה, מאבק שהביא בסופו להקמת מדינת ישראל. הגוף שהופקד על מפעל ההעפלה מטעם הסוכנות-היהודית היה 'המוסד לעליה ב', בראשותו של שאול מאירוב (אביגור). כ- 75,000 מעפילים ניסו להגיע ארצה באותה תקופה, במסגרת ההעפלה. רק כ-10,000 מהם הצליחו להיכנס לארץ באורח בלתי-לגלי. השאר נתפסו בידי הבריטים, נכלאו, ושוחררו בהדרגה על-חשבון מכסת רישיונות העלייה (ה'סרטיפיקטים') החודשית שהקצו הבריטים. מאוגוסט 1946 עד אפריל 1948 גורשו למחנות המעצר בקפריסין למעלה מ- 51,000 מעפילים, שניסו לעלות לארץ-ישראל בנתיבי הים. מחנות המעצר התקיימו עד ה- 10 בפברואר 1949. במהלך הזמן שיחררו הבריטים קבוצות מעפילים קטנות, שהורשו לעלות ארצה בהתאם למכסת רישיונות העלייה שהועמדו מדי חודש לרשות הסוכנות-היהודית. איש הפלי"ם אריה קפלן (קיפי), שנבחר על-ידי חבריו כמפקד הראשון של המעפילים במחנות קפריסין הקים, יחידת הגנה מקרב המעפילים שהתכוונו להתגייס לפלמ"ח. היחידה נועדה להוות כוח לצרכי ביטחון פנים, המסייע לאנשי הפלמ"ח לקיים את שליטתם במחנה. מפעל חפירת המנהרות במחנות המעצר בקפריסין ושימושן להברחת מעפילים מהאי, התנהל מקיץ 1947 עד ראשית שנת 1949. במהלכו נחפרו שבע מנהרות. הבריטים גילו במהלך הזמן שתיים מהן. מבחינה ביטחונית היה זה המבצע החשאי, מורכב והמסוכן ביותר של 'שורות-המגינים', בראשות משלחות הפלמ"ח.
תקופה ארוכה, מאז הוקמו מחנות המעצר בקפריסין, באוגוסט 1946, לא יזמו פיקוד ה'הגנה' או מטה הפלמ"ח פעילות שיטתית ומאורגנת בקרב המעפילים. רק במרס 1947, בעקבות המפגש הבלתי-אמצעי בין עשרות אנשי פלמ"ח לבין מעפילי האנייה "שבתאי לוז'ינסקי", שונה יחסו של מטה ה"הגנה" לנושא.
ישראל גלילי, ראש 'המפקדה הארצית' של ה'הגנה' מקיץ 1947, הציע ליגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, ש'החטיבה' תיטול על עצמה את האחריות לנעשה במחנות המעפילים.
באביב 1947 בשלה במטה הפלמ"ח ההחלטה לשגר למחנות המעצר בקפריסין משלחת מיוחדת של מפקדים ומדריכים, שתקבל לידיה באופן מסודר את הפיקוד על 'שורות-המגינים'. מאז עסק הפלמ"ח בכל הפעילויות הקשורות במחנות המעפילים – הדרכה, אימון בנשק, הברחות, טיפול באנשים, הוראה ופיקוד.