מחלקה ערבית "השחר"
המחלקה הערבית של הפלמ"ח, שכונתה "מחלקת השחר", פעלה בשנים 1950-1943. חברי המחלקה נקראו 'מסתערבים' (מתחזים כערבים). פעילותה הייחודית כללה אימוני 'הסתערבות', חדירה ושהות בעומק שטח האוייב בארץ-ישראל ובמדינות ערב לצורך איסוף מידע מודיעיני, ומבצעים נקודתיים מגוונים.
המחלקה הערבית של הפלמ"ח, שכונתה גם "מחלקת השחר", פעלה בשנים 1950-1943. חברי המחלקה נקראו 'מסתערבים' (מתחזים כערבים). פעילותה הייחודית כללה אימוני 'הסתערבות', חדירה ושהות בעומק שטח האוייב בארץ-ישראל ובמדינות ערב לצורך איסוף מידע מודיעיני, ומבצעים נקודתיים מגוונים. השתיקה היתה לחם-חוקם של ה'מסתערבים'. למשימות יצאו לרוב כבודדים או בזוגות, ובדרך-כלל איש לא ידע על פעילות רעהו גם לאחר סיומה, בבחינת: ככל שתדע פחות - מוטב; כי מי שאינו יודע - אין לו גם סודות לגלות אם ייפול בידי האוייב.
"מחלקת השחר" הוקמה באוגוסט 1943. הגרעין המייסד שלה היו יוצאי 'המחלקה הסורית' וחברי המחלקה הערבית שהתאמנו בח'רייבה על הכרמל. המחלקה החלה את תהליך התארגנותה בקיבוץ הזורע משך שלושה חודשים, ולאחר מכן עברה לקיבוץ אלונים, שבו התגבשה כגוף אירגוני ומבצעי. ב- 1945 עברה מחלקת "השחר'' הערבית לקיבוץ יגור ובשנת 1946 לקיבוץ עין-החורש. מתקופה זו ואילך, חלה המסגרת הפלמ"חאית - של עבודה ואימונים לסירוגין - על המגוייסים החדשים בלבד, ואילו הוותיקים הקדישו את זמנם לפעילות מבצעית. מרבית חברי "מחלקת השחר" היו בני עדות המזרח. חלקם באו מפלוגות הפלמ"ח, ואחרים גוייסו ישירות למטרה זו, לעיתים עוד בטרם הגיעם לגיל הגיוס. במחלקה הערבית לא היו בנות, ובכך נבדלה מיתר מחלקות הפלמ"ח. עובדה זו היקשתה על המחלקה מבחינה חברתית, ובמיוחד כשאנשיה נשלחו לעבודה במשקים שנזקקו גם לבחורות. במרוצת הזמן מנתה המחלקה הערבית בין 30 ל- 50 איש.
יגאל אלון, שהיה מפקד 'המחלקה הסורית' ומאוחר יותר מפקד הפלמ"ח, נחשב כיוצר תפיסת ה"הסתערבות" וכאחראי לפיתוחה במחלקה זו. מפקדי "מחלקת השחר" היו ירוחם כהן, יוחנן זריז, שאול ביבר, דני אגמון, סעדיה עמרני ושמריה גוטמן. 'המדריך המקצועי' של המחלקה, שהופקד על הדרכת האנשים, שילוחם לפעילות ותיחקורם עם שובם, היה שמעון סומך (סמעאן). תרומתו היתה מכרעת בעיצובה, בגיבושה ובהישגיה של המחלקה. שישה מבין אנשי "מחלקת השחר" נפלו בעת מילוי תפקידם מעבר לקווי האוייב. מקום קבורתם של אחדים מהם אינו ידוע עד היום.
מחלקת השחר היתה כפופה מבחינה אירגונית לפלוגה ז' ולגדוד הרביעי, אך באופן מעשי היו אנשיה כפופים ישירות למטה הפלמ"ח. חבריה טיפחו עם מטה הפלמ"ח קשרים ענפים. קשרים אלה התבטאו בין היתר בקומזיצים משותפים, שלוו בגינונים מהווי המסורת הערבית. פעילותה של המחלקה התבצעה בתיאום ובאישור, לעתים הדוק ולעתים רופף, עם הש"י (שירות הידיעות של ה'הגנה') ועם האגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות-היהודית.
באוגוסט 1948 הוכפפה "מחלקת השחר" ל'שירות המודיעין' (חיל המודיעין של צה"ל) כיחידה אורגנית, ששמה "ש.מ. 18". היחידה פוזרה בשנת 1950, ולמעשה הייתה הכוח האחרון של הפלמ"ח שפורק.
חשיבותה של "השחר" טמונה בהיותה דוגמא למימוש רעיון הפעולה בעורף האוייב, ולהכשרה נאותה של מגוייסים ש"יושתלו" כסוכני מודיעין בעומק שטחי האוייב. מקרב ה'מסתערבים' צמחו בימי מלחמת העצמאות כמה מסוכני המודיעין הראשונים של מדינת ישראל בארצות ערב. לאחר המלחמה התגייסו רבים מחברי "מחלקת השחר" לשירותי הביטחון החשאיים של מדינת ישראל.
"מחלקת השחר" הוקמה באוגוסט 1943. הגרעין המייסד שלה היו יוצאי 'המחלקה הסורית' וחברי המחלקה הערבית שהתאמנו בח'רייבה על הכרמל. המחלקה החלה את תהליך התארגנותה בקיבוץ הזורע משך שלושה חודשים, ולאחר מכן עברה לקיבוץ אלונים, שבו התגבשה כגוף אירגוני ומבצעי. ב- 1945 עברה מחלקת "השחר'' הערבית לקיבוץ יגור ובשנת 1946 לקיבוץ עין-החורש. מתקופה זו ואילך, חלה המסגרת הפלמ"חאית - של עבודה ואימונים לסירוגין - על המגוייסים החדשים בלבד, ואילו הוותיקים הקדישו את זמנם לפעילות מבצעית. מרבית חברי "מחלקת השחר" היו בני עדות המזרח. חלקם באו מפלוגות הפלמ"ח, ואחרים גוייסו ישירות למטרה זו, לעיתים עוד בטרם הגיעם לגיל הגיוס. במחלקה הערבית לא היו בנות, ובכך נבדלה מיתר מחלקות הפלמ"ח. עובדה זו היקשתה על המחלקה מבחינה חברתית, ובמיוחד כשאנשיה נשלחו לעבודה במשקים שנזקקו גם לבחורות. במרוצת הזמן מנתה המחלקה הערבית בין 30 ל- 50 איש.
יגאל אלון, שהיה מפקד 'המחלקה הסורית' ומאוחר יותר מפקד הפלמ"ח, נחשב כיוצר תפיסת ה"הסתערבות" וכאחראי לפיתוחה במחלקה זו. מפקדי "מחלקת השחר" היו ירוחם כהן, יוחנן זריז, שאול ביבר, דני אגמון, סעדיה עמרני ושמריה גוטמן. 'המדריך המקצועי' של המחלקה, שהופקד על הדרכת האנשים, שילוחם לפעילות ותיחקורם עם שובם, היה שמעון סומך (סמעאן). תרומתו היתה מכרעת בעיצובה, בגיבושה ובהישגיה של המחלקה. שישה מבין אנשי "מחלקת השחר" נפלו בעת מילוי תפקידם מעבר לקווי האוייב. מקום קבורתם של אחדים מהם אינו ידוע עד היום.
מחלקת השחר היתה כפופה מבחינה אירגונית לפלוגה ז' ולגדוד הרביעי, אך באופן מעשי היו אנשיה כפופים ישירות למטה הפלמ"ח. חבריה טיפחו עם מטה הפלמ"ח קשרים ענפים. קשרים אלה התבטאו בין היתר בקומזיצים משותפים, שלוו בגינונים מהווי המסורת הערבית. פעילותה של המחלקה התבצעה בתיאום ובאישור, לעתים הדוק ולעתים רופף, עם הש"י (שירות הידיעות של ה'הגנה') ועם האגף הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות-היהודית.
באוגוסט 1948 הוכפפה "מחלקת השחר" ל'שירות המודיעין' (חיל המודיעין של צה"ל) כיחידה אורגנית, ששמה "ש.מ. 18". היחידה פוזרה בשנת 1950, ולמעשה הייתה הכוח האחרון של הפלמ"ח שפורק.
חשיבותה של "השחר" טמונה בהיותה דוגמא למימוש רעיון הפעולה בעורף האוייב, ולהכשרה נאותה של מגוייסים ש"יושתלו" כסוכני מודיעין בעומק שטחי האוייב. מקרב ה'מסתערבים' צמחו בימי מלחמת העצמאות כמה מסוכני המודיעין הראשונים של מדינת ישראל בארצות ערב. לאחר המלחמה התגייסו רבים מחברי "מחלקת השחר" לשירותי הביטחון החשאיים של מדינת ישראל.