מעבר לחיל נשים לאחר פירוק הפלמ"ח
בחודש יוני 1948 שונה שמו של החיל ל'חיל נשים' והוא מנה 13 גדודי ח"ן כמספר חטיבות צה"ל. למטה הח"ן ניתנה סמכות פיקודית על כל החיילות המשרתות במרחבים הפיקודיים של חטיבות צה"ל, וסמכות זו כללה גם את כל חטיבות הפלמ"ח.
ביום ה- 27 ביוני 1948 נשבעו לוחמי חטיבות הפלמ"ח ומפקדיהן, יחד עם כל חיילי צה"ל, את שבועת האמונים לצה"ל. באותה עת שירתו במסגרת הפלמ"ח כ- 1061 נשים בדרגות ובתפקידים מגוונים, והיוו שישית ממספר מגוייסי הפלמ"ח. בקיץ 1948 גדל מספרן של המתגייסות החדשות למסגרת חטיבות הפלמ"ח, אף על פי שהחל שיחרורן של הכשרות מגוייסות, ורק הכשרות בודדות הצטרפו עדיין לפלמ"ח עם הקמת הנח"ל. מקור הגידול העיקרי בשלב זה היו החיילות שהיפנה לפלמ"ח אגף כוח אדם של צה"ל. באוגוסט הגיע מספרן של הנשים המגוייסות לפלמ"ח ל - 1227.
נראה כי ברמת החיילת הבודדת, או קבוצת חיילות ביחידות, לא חל שינוי של ממש עד לשחרור מצה"ל ופירוק החטיבות (1949). ברמת הפיקוד נעשו שינויים מסויימים, כחלק מהשינויים בארגון 'חיל העזר לנשים', שהוקם בעקבות צו הגיוס הכללי לנשים ב - 18 לאפריל 1948.
ביוני שונה שמו של החיל ל'חיל נשים' והוא מנה 13 גדודי ח"ן כמספר חטיבות צה"ל. למטה הח"ן ניתנה סמכות פיקודית על כל החיילות המשרתות במרחבים הפיקודיים של חטיבות צה"ל, וסמכות זו כללה גם את כל חטיבות הפלמ"ח. 'חיל נשים' נבנה לפי המתכונת הבריטית והונהגו בו סדרי פיקוד ומשמעת דומים. גם צוות הפיקוד הראשוני של החייל הושתת בעיקרו על קצינות שרכשו את ניסיונן הפיקודי בצבא הבריטי. בהתאם למגמה הכללית של מטה הפלמ"ח, שנאבק על קיום האוטונומיה הפיקודית שלו, הוא גילה התנגדות נמרצת לניסיונות מטה הח"ן לפנות ישירות ליחידות הנשים שלו ועמד בתוקף על כך שכל הפקודות יעברו דרך מטה החטיבה. כן יזם מטה הפלמ"ח ארגון מחדש של החיילות בחטיבה במקביל לארגון הח"ן.
במסמכי צה"ל ומטה הפלמ"ח, מוספרו גדודי הח"ן של הפלמ"ח: גדוד ח"ן 210 (של חטיבת הראל),גדוד ח"ן 211 (של חטיבת יפתח), גדוד 212 (של חטיבת הנגב). מיפקדות הגדודים: ספקטור שושנה וחיה שטקלברג (מטה הפלמ"ח), אלקה ברוש (הראל), סימה כהן, תמרי כרמלה (יפתח), אלה פוגל (נגב) והמפקדות הפלוגתיות (ברמת הגדודים) הוזמנו לדיוני מטה בחטיבות ובגדודים, ונערכו כינוסים מיוחדים לחיילות באחת משלוש חטיבות הפלמ"ח או יותר.
מטה הפלמ"ח לא נענה לדרישתה של מפקדת הח"ן מינה בן-צבי, בראשית 1949, לפרק את גדודי הח"ן שלו ולפזר את הריכוז הגבוה של חיילות - מקבוצת איכות גבוהה - לתפקידי פיקוד והדרכה בכל גדודי הח"ן. רוב חברות הפלמ"ח נשארו ביחידותיהן עד השיחרור או הפירוק ורק מיעוט מבוטל מתוכן השתלב בתפקידי פיקוד בצה"ל.
עם תום הקרבות והמעבר לתקופת רגיעה (במהלך 1949), הוחלט שוב על שינוי המבנה הארגוני של חיל הנשים: החיילות המוצבות ביחידות תהיינה כפופות ישירות למפקדי היחידות ותפקידן של קצינות הח"ן הגדודיות והחטיבתיות יצומצם. החלטה זו התאימה למצב הקיים ביחידות הפלמ"ח.
עם פירוק חטיבות הפלמ"ח נשארו בתפקידי הקבע בצה"ל רק חיילות מעטות. ואולם, למרות התפקיד המינורי שמילאו מגוייסות הפלמ"ח בהקמת הח"ן, אפשר לגלות בהחלטה על גיוס כללי של אזרחי המדינה - נשים וגברים - כפי שנקבע בחוק שירות הביטחון תש"ט, השפעה ישירה של פעילות הנשים במסגרת ה'הגנה' והפלמ"ח, והרחבת עקרון הגיוס הכולל, שראשיתו בגיוס ההכשרות.
נראה כי ברמת החיילת הבודדת, או קבוצת חיילות ביחידות, לא חל שינוי של ממש עד לשחרור מצה"ל ופירוק החטיבות (1949). ברמת הפיקוד נעשו שינויים מסויימים, כחלק מהשינויים בארגון 'חיל העזר לנשים', שהוקם בעקבות צו הגיוס הכללי לנשים ב - 18 לאפריל 1948.
ביוני שונה שמו של החיל ל'חיל נשים' והוא מנה 13 גדודי ח"ן כמספר חטיבות צה"ל. למטה הח"ן ניתנה סמכות פיקודית על כל החיילות המשרתות במרחבים הפיקודיים של חטיבות צה"ל, וסמכות זו כללה גם את כל חטיבות הפלמ"ח. 'חיל נשים' נבנה לפי המתכונת הבריטית והונהגו בו סדרי פיקוד ומשמעת דומים. גם צוות הפיקוד הראשוני של החייל הושתת בעיקרו על קצינות שרכשו את ניסיונן הפיקודי בצבא הבריטי. בהתאם למגמה הכללית של מטה הפלמ"ח, שנאבק על קיום האוטונומיה הפיקודית שלו, הוא גילה התנגדות נמרצת לניסיונות מטה הח"ן לפנות ישירות ליחידות הנשים שלו ועמד בתוקף על כך שכל הפקודות יעברו דרך מטה החטיבה. כן יזם מטה הפלמ"ח ארגון מחדש של החיילות בחטיבה במקביל לארגון הח"ן.
במסמכי צה"ל ומטה הפלמ"ח, מוספרו גדודי הח"ן של הפלמ"ח: גדוד ח"ן 210 (של חטיבת הראל),גדוד ח"ן 211 (של חטיבת יפתח), גדוד 212 (של חטיבת הנגב). מיפקדות הגדודים: ספקטור שושנה וחיה שטקלברג (מטה הפלמ"ח), אלקה ברוש (הראל), סימה כהן, תמרי כרמלה (יפתח), אלה פוגל (נגב) והמפקדות הפלוגתיות (ברמת הגדודים) הוזמנו לדיוני מטה בחטיבות ובגדודים, ונערכו כינוסים מיוחדים לחיילות באחת משלוש חטיבות הפלמ"ח או יותר.
מטה הפלמ"ח לא נענה לדרישתה של מפקדת הח"ן מינה בן-צבי, בראשית 1949, לפרק את גדודי הח"ן שלו ולפזר את הריכוז הגבוה של חיילות - מקבוצת איכות גבוהה - לתפקידי פיקוד והדרכה בכל גדודי הח"ן. רוב חברות הפלמ"ח נשארו ביחידותיהן עד השיחרור או הפירוק ורק מיעוט מבוטל מתוכן השתלב בתפקידי פיקוד בצה"ל.
עם תום הקרבות והמעבר לתקופת רגיעה (במהלך 1949), הוחלט שוב על שינוי המבנה הארגוני של חיל הנשים: החיילות המוצבות ביחידות תהיינה כפופות ישירות למפקדי היחידות ותפקידן של קצינות הח"ן הגדודיות והחטיבתיות יצומצם. החלטה זו התאימה למצב הקיים ביחידות הפלמ"ח.
עם פירוק חטיבות הפלמ"ח נשארו בתפקידי הקבע בצה"ל רק חיילות מעטות. ואולם, למרות התפקיד המינורי שמילאו מגוייסות הפלמ"ח בהקמת הח"ן, אפשר לגלות בהחלטה על גיוס כללי של אזרחי המדינה - נשים וגברים - כפי שנקבע בחוק שירות הביטחון תש"ט, השפעה ישירה של פעילות הנשים במסגרת ה'הגנה' והפלמ"ח, והרחבת עקרון הגיוס הכולל, שראשיתו בגיוס ההכשרות.