הקמת הנח"ל

בתחילת אוגוסט 1948 נפגש בן-גוריון עם כמה מנציגי ההנהגות של תנועות הנוער, שהציגו בפניו את הבעיה. המגעים בין בן-גוריון ואנשיו לבין הנהגות תנועות הנוער הולידו את רעיון הקמת הנח"ל (נוער חלוצי לוחם), כמסגרת מיוחדת לגרעינים של בוגרי תנועות הנוער, בתוך חטיבת הגדנ"ע (גדודי הנוער). ב- 12 בספטמבר 1948 פירסם הרמטכ"ל יעקב דורי את הפקודה להקמת הנח"ל ומסגרת השירות בו. מסגרת הנח"ל נועדה לקליטת צעירים בני 17, בוגרי תנועות הנוער או חניכי עליית הנוער שמתחת לגיל גיוס החובה. ההכשרות המתגייסות תשמורנה על המסגרת החברתית-תנועתית שלהן, הכוללת בנות ובלתי כשירים לפעילות צבאית, ולאחר פרק הטירונות תישלחנה להכשרה באחד מיישובי ההתיישבות העובדת. הדבר יאפשר שילוב בין התפקיד הצבאי לבין הכשרה התיישבותית. ניתוק הקשר בין מטה הפלמ"ח לבין תנועות הנוער החלוציות, והקמת מסגרת צבאית-התיישבותית המותאמת לצורכי תנועות הנוער, חרצו למעשה את גורל הפלמ"ח, שתנועות הנוער היו מקור כוח האדם הייחודי שלו מאז 1944. משמעות זו הייתה ברורה לאלה שנאבקו למען המשך קיומו של הפלמ"ח. מבין תנועות הנוער התנגדו לה 'השומר הצעיר', 'המחנות העולים' וחלק מהנוער העובד - התנועות שהיו קשורות ל'קיבוץ הארצי' ו'הקיבוץ המאוחד', המזוהות עם מפ"ם. בתגובה, מנעו התנועות הללו את גיוס חניכיהן לנח"ל או את גיוסן בכלל. רק בסתיו 1949 הצטרפו גם גרעיניהן של תנועות הנוער הקשורות למפ"ם לנח"ל, שהיה לחיל הנח"ל. כחיל המייעד את אנשיו להתיישבות, היה הנח"ל בראש ובראשונה תוצר של תנועות הנוער, גם אם הקמתו קשורה במאורעות הפוליטיים של התקופה.
הקמת הנח"ל הייתה "מסמר אחרון" בארון הפלמ"ח. הצלחת העניין, חרף ההתנגדות התקיפה של אנשי מפ"ם, נבעה מהתנאים שיצרה המלחמה, בהם הפלמ"ח לא התאים עוד לחיי הכשרה.