השפה העברית של הפלמ"ח
אחד הגורמים החשובים בהווי הפלמ"ח היה אופן השימוש בשפה העברית ויצירת סלנג פלמ"חאי מיוחד. החוג החברתי המכונה 'דור הפלמ"ח' דחה את העברית התיקנית שדור ההורים והמורים ניסה לסגל ולהנחיל, ואימץ שפה שדופה יותר, מעורבת במילים בערבית וברוסית.
אחד הגורמים החשובים בהווי הפלמ"ח היה אופן השימוש בשפה העברית ויצירת סלנג פלמ"חאי מיוחד. החוג החברתי המכונה 'דור הפלמ"ח' דחה את העברית התיקנית שדור ההורים והמורים ניסה לסגל ולהנחיל, ואימץ שפה שדופה יותר, מעורבת במילים בערבית וברוסית. אפשר לראות בכך מעין אירוניה: דור ההורים נולד ברובו בגולה והעברית לא הייתה שפת אם עבורו ואילו פלמ"חניקים רבים היו ילידי הארץ ועברית הייתה שפת אימם, ולמרות זאת (ואולי דווקא בשל כך) דיברו עברית "קלוקלת". השפה הפשוטה של הפלמ"ח היוותה ביטוי של בוז והתרסה כנגד העברית הנמלצת ומלאת הפתוס שהייתה נהוגה ביישוב, שזוהתה עם מלל אידיאולוגי ושייצגה את ה"ציונות" - במירכאות. סלידה זו קשורה לדימוי עצמי ונובעת מערכיו של אותו דור. העברית החבר'מנית כמו ביטויים חיצוניים אחרים - התנהגות מחוספסת, דלות מופגנת וזלזול בהופעה החיצונית, העידו על צניעות ופשטות שכיסו על תוכן פנימי עשיר, וביטאו את עדיפות העשייה על המלל והתוכן על פני הצורה.
הייתה הפרדה ברורה בין שפת הדיבור היום-יומי, שפה "נמוכה" ונקייה ממליצות שנחשבה לשפת העשייה, לבין שפת הנואמים בעצרות ובטקסים ובחלק מהמאמרים בעלוני הפלמ"ח. זו נותרה מליצית ורוויה בפתוס - כראוי לשפת ההצהרות. ועם זאת, על אף הסלידה הכמו-אינסטינקטיבית מהשפה הגבוהה, הייתה הישמעות כמעט אינסטינקטיבית לצו התנועה - שנוסח פעמים רבות בלשון גבוהה.
קיומן במקביל של שתי רמות שפה יצר לעיתים גם תערובת. שירו של חיים גורי 'מסביבנו משטמה' שפורסם בעלון הפלמ"ח מס' 22 (ספטמבר 1944) מדגים היטב את התוצאה:
"מסביבנו משטמה גועשת/ נתגבר בכוח של פלדה/ עוד נקום, נקום אחים לנשק/ 'הזקן' רק ייתן פקודה!".
השיר מייצג פתוס ברוח שירת הזמן, אולם עם זאת נרשם בעלון שם המחבר - ג'ורי, כינויו של גורי בפלמ"ח, ו'הזקן' מתייחס למפקד הפלמ"ח דאז, יצחק שדה - כינוי המעיד על רוח החברותא והפשטות ששררו בין המפקד לפיקודיו.
בשפת הפלמ"ח נקלטו מלים ערביות רבות: אינשאללה, נאחס, אבו-ארבע, אהלן, אנא עארף, ג'בל, דחילק, ואללה, ואדי, חבוב, יעני, כיף, מלאן, מבסוט, פינג'אן ורבות אחרות. עוברתו גם מלים רוסיות (ברובן קללות): יובטפויומט, ברדק וכו', וגם מקום הביטויים ביידיש לא נפקד.
הכינויים על פי תכונות אישיות מלמדים אולי יותר מכל על רוחו המיוחדת של הפלמ"ח. אדם גבוה נקרא טאוויל, לוקש, דוקש, עמוד, גמל, ...וחצי, הארוך. אדם נמוך נקרא פסיק, פיצל'ה, מקק, פשפשון, הקטן, קילו-מטר, פשוש. אדם שמן נקרא פרעסער, ברמיל, בולבוס, בולפס או חבית. אדם חזק נקרא הביריון, הבריא, טרזן, סוס, הז'לוב, החיה, הנוראי. מי שהוכרז כטיפש זכה לכינוי אהבל, תמוי, קרש, בלטה, טומטום, טמבל, הגאון, כורדי. הכינוי האחרון מזכיר כי היו גם כינויים לפי מוצא (מדינה, עיר או מושבה), שחלקם רווחו בישוב עוד לפני היות הפלמ"ח: הייקה, הגאליציאנער, קודסי (ירושלמי), מסחאי, מלבס, נהללית וכו'. הכינויים הללו חושפים שפה נוספת שהשפיעה על הסלנג הפלמ"חאי: היידיש. תחום בו שלטה היידיש ללא עוררין היה בתיאור מכות: פליק, זבענג, וויש, קנאק, זעץ או שמיר.
כינויים מסויימים הודבקו לאנשים ספציפיים: סיני, גנדי, הבדואי, השחור, צ'יטה, ברן, מסטיק, פקק, המלוכלך, פישערקע, החתיאר, דג, החמור, פופיק, בולבול, הממטרה, חורני ועוד.
רוח ההומור של הפלמ"ח השפיעה באופן נוסף על השפה. ביטויים מטפוריים תיארו בקיצור ובאופן ציורי מצבים שונים: "על הבנקט" פירושו גרוע מאוד, "ארטיסט" הוא מעמיד פנים, "אגודת דוברי אמת" מתייחסת לשקרנים, "לדחוס" פירושו לאכול, והרבה; "נסחבים" פירושו הולכים בקושי, "דיבור צפוף" פירושו דברנות יתר. צורת התיאור הזו נותרה בעברית המדוברת עד עצם היום הזה ובמיוחד השפיעה על התפתחות הסלנג הצה"לי.
העברית של הפלמ"ח לא השפיעה רק על שפת הדיבור היומיומית שלנו, אלא גם על שפת היצירה הספרותית. שפת דור הפלמ"ח משתקפת ביצירותיהם של סופרים שונים, המתאפיינות בשימוש בשפת הדיבור. בספר ‘הוא הלך בשדות' מאת משה שמיר (1947) ניכרים שני רבדים לשוניים: הלשון התיקנית, שלעיתים היא אף נמלצת ורטורית, ולעומתה שפת הסלנג המובאת בדיאלוגים שבין גיבורי הספר. גם בקובץ הסיפורים "אפורים כשק" מאת יגאל מוסינזון (1946) מתאפיינת שפת הדיאלוגים בסלנג טיפוסי לתקופה. ספריה של נתיבה בן יהודה: "1948 -בין הספירות" (1981), "מבעד לעבותות" (1985) ו"כשפרצה המלחמה" (1991) - מציגים באופן הקיצוני ביותר את הסלנג הפלמ"חאי.
לשפה המדוברת היה גם תפקיד חברתי. הפלמ"ח שמרבית חבריו באו מקרב ההתיישבות העובדת או מתנועות הנוער החלוציות ומבתי ספר מסויימים בערים היה הומוגני למדי מבחינה חברתית, ואולם שירתו בו גם אנשי חברות הנוער של עליית הנוער, מהם שעלו זמן קצר לפני כן ארצה ומהם שגוייסו בשכונות הערים לפלמ"ח. השפה שצמחה מתוך הווי החיים המיוחד של הפלמ"ח תרמה את חלקה לגיבוש היסודות החברתיים השונים.
הייתה הפרדה ברורה בין שפת הדיבור היום-יומי, שפה "נמוכה" ונקייה ממליצות שנחשבה לשפת העשייה, לבין שפת הנואמים בעצרות ובטקסים ובחלק מהמאמרים בעלוני הפלמ"ח. זו נותרה מליצית ורוויה בפתוס - כראוי לשפת ההצהרות. ועם זאת, על אף הסלידה הכמו-אינסטינקטיבית מהשפה הגבוהה, הייתה הישמעות כמעט אינסטינקטיבית לצו התנועה - שנוסח פעמים רבות בלשון גבוהה.
קיומן במקביל של שתי רמות שפה יצר לעיתים גם תערובת. שירו של חיים גורי 'מסביבנו משטמה' שפורסם בעלון הפלמ"ח מס' 22 (ספטמבר 1944) מדגים היטב את התוצאה:
"מסביבנו משטמה גועשת/ נתגבר בכוח של פלדה/ עוד נקום, נקום אחים לנשק/ 'הזקן' רק ייתן פקודה!".
השיר מייצג פתוס ברוח שירת הזמן, אולם עם זאת נרשם בעלון שם המחבר - ג'ורי, כינויו של גורי בפלמ"ח, ו'הזקן' מתייחס למפקד הפלמ"ח דאז, יצחק שדה - כינוי המעיד על רוח החברותא והפשטות ששררו בין המפקד לפיקודיו.
בשפת הפלמ"ח נקלטו מלים ערביות רבות: אינשאללה, נאחס, אבו-ארבע, אהלן, אנא עארף, ג'בל, דחילק, ואללה, ואדי, חבוב, יעני, כיף, מלאן, מבסוט, פינג'אן ורבות אחרות. עוברתו גם מלים רוסיות (ברובן קללות): יובטפויומט, ברדק וכו', וגם מקום הביטויים ביידיש לא נפקד.
הכינויים על פי תכונות אישיות מלמדים אולי יותר מכל על רוחו המיוחדת של הפלמ"ח. אדם גבוה נקרא טאוויל, לוקש, דוקש, עמוד, גמל, ...וחצי, הארוך. אדם נמוך נקרא פסיק, פיצל'ה, מקק, פשפשון, הקטן, קילו-מטר, פשוש. אדם שמן נקרא פרעסער, ברמיל, בולבוס, בולפס או חבית. אדם חזק נקרא הביריון, הבריא, טרזן, סוס, הז'לוב, החיה, הנוראי. מי שהוכרז כטיפש זכה לכינוי אהבל, תמוי, קרש, בלטה, טומטום, טמבל, הגאון, כורדי. הכינוי האחרון מזכיר כי היו גם כינויים לפי מוצא (מדינה, עיר או מושבה), שחלקם רווחו בישוב עוד לפני היות הפלמ"ח: הייקה, הגאליציאנער, קודסי (ירושלמי), מסחאי, מלבס, נהללית וכו'. הכינויים הללו חושפים שפה נוספת שהשפיעה על הסלנג הפלמ"חאי: היידיש. תחום בו שלטה היידיש ללא עוררין היה בתיאור מכות: פליק, זבענג, וויש, קנאק, זעץ או שמיר.
כינויים מסויימים הודבקו לאנשים ספציפיים: סיני, גנדי, הבדואי, השחור, צ'יטה, ברן, מסטיק, פקק, המלוכלך, פישערקע, החתיאר, דג, החמור, פופיק, בולבול, הממטרה, חורני ועוד.
רוח ההומור של הפלמ"ח השפיעה באופן נוסף על השפה. ביטויים מטפוריים תיארו בקיצור ובאופן ציורי מצבים שונים: "על הבנקט" פירושו גרוע מאוד, "ארטיסט" הוא מעמיד פנים, "אגודת דוברי אמת" מתייחסת לשקרנים, "לדחוס" פירושו לאכול, והרבה; "נסחבים" פירושו הולכים בקושי, "דיבור צפוף" פירושו דברנות יתר. צורת התיאור הזו נותרה בעברית המדוברת עד עצם היום הזה ובמיוחד השפיעה על התפתחות הסלנג הצה"לי.
העברית של הפלמ"ח לא השפיעה רק על שפת הדיבור היומיומית שלנו, אלא גם על שפת היצירה הספרותית. שפת דור הפלמ"ח משתקפת ביצירותיהם של סופרים שונים, המתאפיינות בשימוש בשפת הדיבור. בספר ‘הוא הלך בשדות' מאת משה שמיר (1947) ניכרים שני רבדים לשוניים: הלשון התיקנית, שלעיתים היא אף נמלצת ורטורית, ולעומתה שפת הסלנג המובאת בדיאלוגים שבין גיבורי הספר. גם בקובץ הסיפורים "אפורים כשק" מאת יגאל מוסינזון (1946) מתאפיינת שפת הדיאלוגים בסלנג טיפוסי לתקופה. ספריה של נתיבה בן יהודה: "1948 -בין הספירות" (1981), "מבעד לעבותות" (1985) ו"כשפרצה המלחמה" (1991) - מציגים באופן הקיצוני ביותר את הסלנג הפלמ"חאי.
לשפה המדוברת היה גם תפקיד חברתי. הפלמ"ח שמרבית חבריו באו מקרב ההתיישבות העובדת או מתנועות הנוער החלוציות ומבתי ספר מסויימים בערים היה הומוגני למדי מבחינה חברתית, ואולם שירתו בו גם אנשי חברות הנוער של עליית הנוער, מהם שעלו זמן קצר לפני כן ארצה ומהם שגוייסו בשכונות הערים לפלמ"ח. השפה שצמחה מתוך הווי החיים המיוחד של הפלמ"ח תרמה את חלקה לגיבוש היסודות החברתיים השונים.