מורשת חברתית של הפלמ"ח
הניסיון להעריך את השפעת מורשת הפלמ"ח על ההווייה הישראלית הינו מורכב וקשה מטיבעו, גם כאשר הוא נעשה ממרחק של עשרות שנים.
הניסיון להעריך את השפעת מורשת הפלמ"ח על ההווייה הישראלית הינו מורכב וקשה מטיבעו, גם כאשר הוא נעשה ממרחק של עשרות שנים. הפלמ"ח מצטרף לשורה של גורמים שטבעו (כל אחד בנפרד וכולם במשולב) את חותמם בהווייה הישראלית: אירגון ה'הגנה', התנועות הקיבוציות, תנועות הנוער החלוציות, תנועת העבודה, האתוס הציוני-סוציאליסטי וצה"ל בראשיתו. נוהגים לייחס לפלמ"ח מגוון גישות וזיקות השזורות יחד במירקם ההווייה הישראלית, כמו היחס החברי, חוסר הפורמליות, השיוויוניות וכושר האילתור. לעיתים נקשר שמו של הפלמ"ח עם מאפיינים שליליים, כגון הרישול, החיספוס, החוצפה, גישת ה"סמוך" וחוסר המשמעת.
כגוף צבאי הוריש הפלמ"ח לצה"ל צורות לחימה ייחודיות ובלתי שגרתיות, המאפשרות לכוח נחות כמותית לנצח בזכות יתרונו האיכותי: פשיטות (במיוחד פשיטות ליליות), מתקפות פתע, פעילות של חוליות קטנות ו"פרטיזניות", ושל מסתערבים מעבר לקווי האוייב ועוד. גם את התפיסה השיוויונית הנהוגה בצה"ל ביחסי חיילים ומפקדים והעדפת המשמעת המבצעית (המשולבת ביכולת אילתור גבוהה) על פני המשמעת הפורמלית, נוהגים לייחס למורשת המשמעת הצבאית של הפלמ"ח.
בתחום החברתי ניתן להרחיב את היריעה - שהרי חלק משמעותי מההווי הישראלי מזוהה עם הווי הפלמ"ח: פשטות ההליכות, היעדר גינונים חברתיים (יש שיאמרו: חוסר נימוס או אף גסות רוח), סלידה מהתנהגות רשמית, "סחבקיות" וטפיחות על השכם. שלא במפתיע, מאפיינות כל התכונות הללו את דמותו המיתולוגית של ה'צבר': אף על פי שרבים מאנשי הפלמ"ח לא נולדו בארץ, זוהה בתודעה הציבורית מושג הצבר עם מושג הפלמ"חניק, ויצר דמות סמלית, שזכתה בכינוי "מלח הארץ".
בתודעה הציבורית קשור הפלמ"ח (ולא בכדי) לתנועת העבודה ולערכיה: ההתיישבות החלוצית, השיתופיות, תחושת השליחות, אתוס החלוץ ההולך לפני המחנה, המכשיר את הקרקע עבור האחרים. עבור רבים היה הפלמ"חניק סמל ליהודי החדש, המשלב בחייו את עקרונות העבודה וההגנה העצמית ומדבר עברית בחיתוך צברי. כל המרכיבים הללו נטמעו בחברה הישראלית ואף הפכו לסממן של כבוד בחוגים שראו עצמם כקבוצות עילית.
מייד עם הקמת המדינה הועמדה מורשת הפלמ"ח בעימות עם תפיסות ונורמות שונות (כגון תפיסתו הממלכתית של בן-גוריון ודפוסי התרבות של העולים החדשים). בשנים האחרונות, עם התהליכים המשנים את פניה של החברה הישראלית, קשה לדבר על השפעה נמשכת של מורשת הפלמ"ח בחברה הישראלית. רבים והולכים הגילויים של התנערות מכל מה שריח חלוציות או שיתופיות עולה ממנו. מצד שני, אותה מורשת פלמ"חניקית שמצאה אחיזה ברבדים העמוקים של ההוויה הישראלית חיה בשפת הדיבור, בספרות, בשירה, במושג ה'צ'יזבט' ובהתנהגות היומיומית. כמו כן, העובדה שיוצאי פלמ"ח לא מעטים השתלבו בצמרת הביטחונית, הפוליטית והכלכלית במדינת ישראל והפכו לפנים מוכרות בהווייה הציבורית הוסיפה להשפעת מסורת הפלמ"ח: רק במדינות מעטות יכול ראש הממשלה לנאום לאומה כשהוא לבוש במעיל רוח צבאי מהוה. רק במדינות מעטות נראים מדי הייצוג הצבאיים פשוטים כפי שהם בצה"ל. ניתן אולי לראות בסממנים חיצונים אלה הד לערכים הפלמ"חאיים: השיוויוניות, היעדר הגינונים והעממיות.
כגוף צבאי הוריש הפלמ"ח לצה"ל צורות לחימה ייחודיות ובלתי שגרתיות, המאפשרות לכוח נחות כמותית לנצח בזכות יתרונו האיכותי: פשיטות (במיוחד פשיטות ליליות), מתקפות פתע, פעילות של חוליות קטנות ו"פרטיזניות", ושל מסתערבים מעבר לקווי האוייב ועוד. גם את התפיסה השיוויונית הנהוגה בצה"ל ביחסי חיילים ומפקדים והעדפת המשמעת המבצעית (המשולבת ביכולת אילתור גבוהה) על פני המשמעת הפורמלית, נוהגים לייחס למורשת המשמעת הצבאית של הפלמ"ח.
בתחום החברתי ניתן להרחיב את היריעה - שהרי חלק משמעותי מההווי הישראלי מזוהה עם הווי הפלמ"ח: פשטות ההליכות, היעדר גינונים חברתיים (יש שיאמרו: חוסר נימוס או אף גסות רוח), סלידה מהתנהגות רשמית, "סחבקיות" וטפיחות על השכם. שלא במפתיע, מאפיינות כל התכונות הללו את דמותו המיתולוגית של ה'צבר': אף על פי שרבים מאנשי הפלמ"ח לא נולדו בארץ, זוהה בתודעה הציבורית מושג הצבר עם מושג הפלמ"חניק, ויצר דמות סמלית, שזכתה בכינוי "מלח הארץ".
בתודעה הציבורית קשור הפלמ"ח (ולא בכדי) לתנועת העבודה ולערכיה: ההתיישבות החלוצית, השיתופיות, תחושת השליחות, אתוס החלוץ ההולך לפני המחנה, המכשיר את הקרקע עבור האחרים. עבור רבים היה הפלמ"חניק סמל ליהודי החדש, המשלב בחייו את עקרונות העבודה וההגנה העצמית ומדבר עברית בחיתוך צברי. כל המרכיבים הללו נטמעו בחברה הישראלית ואף הפכו לסממן של כבוד בחוגים שראו עצמם כקבוצות עילית.
מייד עם הקמת המדינה הועמדה מורשת הפלמ"ח בעימות עם תפיסות ונורמות שונות (כגון תפיסתו הממלכתית של בן-גוריון ודפוסי התרבות של העולים החדשים). בשנים האחרונות, עם התהליכים המשנים את פניה של החברה הישראלית, קשה לדבר על השפעה נמשכת של מורשת הפלמ"ח בחברה הישראלית. רבים והולכים הגילויים של התנערות מכל מה שריח חלוציות או שיתופיות עולה ממנו. מצד שני, אותה מורשת פלמ"חניקית שמצאה אחיזה ברבדים העמוקים של ההוויה הישראלית חיה בשפת הדיבור, בספרות, בשירה, במושג ה'צ'יזבט' ובהתנהגות היומיומית. כמו כן, העובדה שיוצאי פלמ"ח לא מעטים השתלבו בצמרת הביטחונית, הפוליטית והכלכלית במדינת ישראל והפכו לפנים מוכרות בהווייה הציבורית הוסיפה להשפעת מסורת הפלמ"ח: רק במדינות מעטות יכול ראש הממשלה לנאום לאומה כשהוא לבוש במעיל רוח צבאי מהוה. רק במדינות מעטות נראים מדי הייצוג הצבאיים פשוטים כפי שהם בצה"ל. ניתן אולי לראות בסממנים חיצונים אלה הד לערכים הפלמ"חאיים: השיוויוניות, היעדר הגינונים והעממיות.