גיוס נוער שכונות - הקולטים
פעילות הגייסים התרחשה לעיתים באווירה בלתי אוהדת מצד חברי הפלמ"ח הוותיקים, שראו עצמם כקבוצה נבחרת מבחינה מקצועית ומיוחסת מבחינה אידיאולוגית.
בראש מפעל הגיוס של נוער השכונות והפרברים לפלמ"ח עמד בני מרש"ק, שהיה האחראי על תחום הגיוס בפלמ"ח. הוא החל בפעילות מעשית בנושא, בסיוע חברים אחדים, בנובמבר 1942. בראשית חודש דצמבר התגייסו שמונה נערים עובדי מוסכים בתל-אביב, שאליהם הצטרפו נערים נוספים, ורוכזו בקיבוץ נגבה כמחלקה בפלוגה ה'.
הגייסים הסתייעו במלאכתם בסניפי תנועת 'הנוער העובד'. פעילות הגיוס התרחשה בבתי מלאכה, בסדנאות, בבתי-ספר ערב, במועדוני נוער ובריכוזים נוספים של נוער עובד. במקומות העבודה פגשו הגייסים מועמדים פוטנציאלים בשעת הפסקת הצהריים. במקרים אחרים נערכו המפגשים במקומות שונים ואף ברחוב.
פעילות הגייסים התרחשה לעיתים באווירה בלתי אוהדת מצד חברי הפלמ"ח הוותיקים, שראו עצמם כקבוצה נבחרת מבחינה מקצועית ומיוחסת מבחינה אידיאולוגית. קליטה זו פגמה בתחושת הייחוד הפלמ"חאי שלהם והם נאלצו להסתגל לעובדה כי שאיפת הפלמ"ח לגדול מחייבת פתיחת שורותיו בפני מגוייסים אשר לא זכו לחינוך אידיאולוגי חלוצי, ושמיעוטם אף אינו יודע קרוא וכתוב. הוותיקים העלו כנגד "הצנחנים" (כפי שכונו) טענות שונות - מחוסר זהות ומודעות פוליטית ועד חוסר הרגלי חשאיות ואי-שמירה על סודיות; ואפילו חוסר נאמנות.
מחלקות של נוער שכונות נמצאו כמעט בכל הפלוגות בשנים 1944-1943. "הצנחנים" התקבצו בדרך-כלל במחלקות נפרדות והמגע הממשי שלהם עם וותיקי הפלמ"ח היה באמצעות מדריכיהם בלבד. קשיי הקליטה גרמו לנשירה של רבים מהמגוייסים ולעיתים נטשו מחלקות שלמות של טירונים.
למרות ההירתמות המשמעותית להרחבת מאגרי כוח-האדם של הפלמ"ח ולגיוונם, הונחו הגייסים באופן בלתי פורמלי (בהשפעת דעות של חלק מהנהגת הקיבוץ-המאוחד, שהטילה ספק בפוטנציאל של יוצאי עדות המזרח), למתן בשלב הראשון את אחוז הנקלטים מבני יוצאי עדות המזרח. בפועל, ככל הנראה, לא נעשה מיון שיטתי על בסיס זה. הרוב המכריע של "הצנחנים" היו בני עדות המזרח, והמעורבים בגיוס בדרגים השונים השקיעו הרבה מחשבה ומרץ במאמצי הקליטה.
הגייסים הסתייעו במלאכתם בסניפי תנועת 'הנוער העובד'. פעילות הגיוס התרחשה בבתי מלאכה, בסדנאות, בבתי-ספר ערב, במועדוני נוער ובריכוזים נוספים של נוער עובד. במקומות העבודה פגשו הגייסים מועמדים פוטנציאלים בשעת הפסקת הצהריים. במקרים אחרים נערכו המפגשים במקומות שונים ואף ברחוב.
פעילות הגייסים התרחשה לעיתים באווירה בלתי אוהדת מצד חברי הפלמ"ח הוותיקים, שראו עצמם כקבוצה נבחרת מבחינה מקצועית ומיוחסת מבחינה אידיאולוגית. קליטה זו פגמה בתחושת הייחוד הפלמ"חאי שלהם והם נאלצו להסתגל לעובדה כי שאיפת הפלמ"ח לגדול מחייבת פתיחת שורותיו בפני מגוייסים אשר לא זכו לחינוך אידיאולוגי חלוצי, ושמיעוטם אף אינו יודע קרוא וכתוב. הוותיקים העלו כנגד "הצנחנים" (כפי שכונו) טענות שונות - מחוסר זהות ומודעות פוליטית ועד חוסר הרגלי חשאיות ואי-שמירה על סודיות; ואפילו חוסר נאמנות.
מחלקות של נוער שכונות נמצאו כמעט בכל הפלוגות בשנים 1944-1943. "הצנחנים" התקבצו בדרך-כלל במחלקות נפרדות והמגע הממשי שלהם עם וותיקי הפלמ"ח היה באמצעות מדריכיהם בלבד. קשיי הקליטה גרמו לנשירה של רבים מהמגוייסים ולעיתים נטשו מחלקות שלמות של טירונים.
למרות ההירתמות המשמעותית להרחבת מאגרי כוח-האדם של הפלמ"ח ולגיוונם, הונחו הגייסים באופן בלתי פורמלי (בהשפעת דעות של חלק מהנהגת הקיבוץ-המאוחד, שהטילה ספק בפוטנציאל של יוצאי עדות המזרח), למתן בשלב הראשון את אחוז הנקלטים מבני יוצאי עדות המזרח. בפועל, ככל הנראה, לא נעשה מיון שיטתי על בסיס זה. הרוב המכריע של "הצנחנים" היו בני עדות המזרח, והמעורבים בגיוס בדרגים השונים השקיעו הרבה מחשבה ומרץ במאמצי הקליטה.