דרכי ענישה עד מלחמת העצמאות

במרוצת הזמן התגבשו נהגים לטיפול בתופעות הבודדות של עבריינות שהתגלו בפלמ"ח. הם התבססו על שני עקרונות: ראשית - התראה ואזהרה למועדים לעבריינות, למען ידעו וייראו; שנית - הטלת עונשים, שיותר משנועדו להעניש את העבריין, אמורים היו להמריצו לנהוג בהתאם לכללים.
מגמת העונש לא הייתה השפלת הנאשם, אלא אמצעי לעורר בו את רגשי הכבוד העצמי והאחריות. מעולם לא הוטלו על הנשפטים עונשים כספיים. בתי כלא לא היו ב'הגנה'. במקרים של עבירות כבדות יחסית, כגון עריקה, נעצרו החשודים לימים אחדים עד למועד משפטם. פסקי הדין האופייניים, לפי דרגת החומרה, היו: נזיפה, התראה, שלילת השתתפות בכינוס או במסע, העברה זמנית לבסיס אחר, שלילת ימי חופשה, חזרה למעמד של 'מועמד' והוצאה זמנית מה'חטיבה'. פסקי דין שקבעו הוצאה מוחלטת מהפלמ"ח, והעונש החמור ביותר - הוצאה מאירגון ה'הגנה', קיבלו תוקף רק באישור הרמ"א (ראש המפקדה הארצית). עונשים חמורים למפקדים - הגבלה או שלילה של סמכויות הפיקוד לזמן מסויים או לתמיד - היו טעונים אישור המטכ"ל.
מדי פעם עלתה במטה הפלמ"ח הצעה להקים בסיס מיוחד לעבריינים, שאף בו יישמר העיקרון של עבודה ואימונים, אולם תוך הגבלות שונות. התכנית לא מומשה בגלל מיעוט העבירות החמורות בחטיבה. תוספת עבודה או תוספת אימונים לא הוטלו כעונשים, מאחר ששני ערכים אלה - עבודה ואימונים - היוו את יסוד קיומו של הפלמ"ח ולדעת הפיקוד לא ראוי להפכם לעונש.