לוחמה זעירה או לוחמה סדירה
מעצבי החשיבה הצבאית בפלמ"ח התמודדו בסוגיית אופיה הצבאי של היחידה ודפוסי הלחימה שלה. סוגיה זו נגעה הן לתפיסה העקרונית של מהות הכוח הלוחם והן לשיטת הפעלתו. עמדו לפניהם שתי שיטות עקרוניות: הלוחמה הזעירה והלוחמה הסדירה.
מעצבי החשיבה הצבאית בפלמ"ח התמודדו בסוגיית אופיה הצבאי של היחידה ודפוסי הלחימה שלה. סוגיה זו נגעה הן לתפיסה העקרונית של מהות הכוח הלוחם והן לשיטת הפעלתו. עמדו לפניהם שתי שיטות עקרוניות: הלוחמה הזעירה והלוחמה הסדירה.
לוחמה זעירה מתבססת על כוחות קטנים, עצמאיים וניידים, המצויידים בכלי נשק קלים לנשיאה ותוקפים יעדי אויב חשובים בשיטת "פגע וברח" . כוחות אלה מסוגלים לפעול מאחורי קווי האויב ולעמוד בתנאי לחימה ובתנאי שטח קשים. הם מסתייעים באוכלוסיה ובמשאבים מקומיים.
לוחמה סדירה מתבססת על גופי צבא גדולים יחסית, שברשותם גם ציוד לחימה כבד (כגון: תותחים וטנקים), המקבלים אספקה ממערך תחזוקה צבאי ופועלים בהתאם לכללים קבועים בניהול פעולות צבאיות. שתי שיטות הלחימה הנזכרות מתאימות למשימות מגננה ומתקפה כאחת.
יצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח, סבר כי הלוחמה הזעירה הינה צורת הלחימה המתאימה ביותר ל'הגנה' בכלל ולפלמ"ח בפרט. הוא גרס שיחידת הלחימה הבסיסית צריכה להיות הכיתה או אף החוליה, המאוישת ב"חיל מיוחד למטרה מיוחדת" ובראשה "מצביא זעיר". מגישה זו התחייבו טיפוח יכולת הלחימה של הטוראי וכושר המנהיגות של המפקד הזוטר ברמת החוליה (המונה 2 עד 6 לוחמים) וברמת הכיתה, ועד לדרג המחלקה. העלאת איכות הלוחמים בכל הרמות היוותה תנאי הכרחי למימושה. שיטה זו הוכיחה את יעילותה בשלב המאבק בבריטים ובפעולות גמול נגד הערבים.
יצחק דובנו, שהיה המדריך הראשי בפלמ"ח משנת 1944, חלק על בחירתו של שדה בשיטה אחת בלבד. הוא טען כי יחידת הלחימה הבסיסית צריכה להיות מחלקה, המונה 23-22 לוחמים ומאפשרת פעולה בשתי שיטות הלחימה. דובנו העריך כי כוחות קטנים, הפועלים בשיטות של לוחמה זעירה, יתקשו לנהל קרב השמדה נגד כוחות אויב. לשם כך יידרשו כוחות גדולים הפועלים בקרב סדור. דובנו הטיף לשילוב הלוחמה הזעירה בלוחמה סדירה, ולאימון המפקדים בפלמ"ח וב'הגנה' לגמישות, שתאפשר לחימה בשתי השיטות ויכולת לעבור במהירות מזו לזו.
הפלמ"ח תירגל פעילות מבצעית במסגרות פלוגתיות עוד לפני מלחמת העצמאות. הצלחת מפקדיו וחייליו לעבור ללחימה סדורה במלחמת העצמאות במסגרות גדודיות וחטיבותיות הושגה הודות לקבלת דרישת השילוב בין שתי השיטות.
לוחמה זעירה מתבססת על כוחות קטנים, עצמאיים וניידים, המצויידים בכלי נשק קלים לנשיאה ותוקפים יעדי אויב חשובים בשיטת "פגע וברח" . כוחות אלה מסוגלים לפעול מאחורי קווי האויב ולעמוד בתנאי לחימה ובתנאי שטח קשים. הם מסתייעים באוכלוסיה ובמשאבים מקומיים.
לוחמה סדירה מתבססת על גופי צבא גדולים יחסית, שברשותם גם ציוד לחימה כבד (כגון: תותחים וטנקים), המקבלים אספקה ממערך תחזוקה צבאי ופועלים בהתאם לכללים קבועים בניהול פעולות צבאיות. שתי שיטות הלחימה הנזכרות מתאימות למשימות מגננה ומתקפה כאחת.
יצחק שדה, מפקדו הראשון של הפלמ"ח, סבר כי הלוחמה הזעירה הינה צורת הלחימה המתאימה ביותר ל'הגנה' בכלל ולפלמ"ח בפרט. הוא גרס שיחידת הלחימה הבסיסית צריכה להיות הכיתה או אף החוליה, המאוישת ב"חיל מיוחד למטרה מיוחדת" ובראשה "מצביא זעיר". מגישה זו התחייבו טיפוח יכולת הלחימה של הטוראי וכושר המנהיגות של המפקד הזוטר ברמת החוליה (המונה 2 עד 6 לוחמים) וברמת הכיתה, ועד לדרג המחלקה. העלאת איכות הלוחמים בכל הרמות היוותה תנאי הכרחי למימושה. שיטה זו הוכיחה את יעילותה בשלב המאבק בבריטים ובפעולות גמול נגד הערבים.
יצחק דובנו, שהיה המדריך הראשי בפלמ"ח משנת 1944, חלק על בחירתו של שדה בשיטה אחת בלבד. הוא טען כי יחידת הלחימה הבסיסית צריכה להיות מחלקה, המונה 23-22 לוחמים ומאפשרת פעולה בשתי שיטות הלחימה. דובנו העריך כי כוחות קטנים, הפועלים בשיטות של לוחמה זעירה, יתקשו לנהל קרב השמדה נגד כוחות אויב. לשם כך יידרשו כוחות גדולים הפועלים בקרב סדור. דובנו הטיף לשילוב הלוחמה הזעירה בלוחמה סדירה, ולאימון המפקדים בפלמ"ח וב'הגנה' לגמישות, שתאפשר לחימה בשתי השיטות ויכולת לעבור במהירות מזו לזו.
הפלמ"ח תירגל פעילות מבצעית במסגרות פלוגתיות עוד לפני מלחמת העצמאות. הצלחת מפקדיו וחייליו לעבור ללחימה סדורה במלחמת העצמאות במסגרות גדודיות וחטיבותיות הושגה הודות לקבלת דרישת השילוב בין שתי השיטות.