שיטות הלחימה של הפלמ"ח
דפוסי האירגון והפעולה של הפלמ"ח, כיחידה המגוייסת של ה'הגנה', הושתתו על טיפוח שיטת הלוחמה הזעירה, ה"פרטיזנית" - בלשון התקופה, תוך שאיפה להכשרתו למעבר לדפוסי לחימה סדירה בעת הצורך.
החשיבה הצבאית באירגון ה'הגנה', שנשענה על אסטרטגיה מיגננתית, נלמדה בעיקר מדפוסי בנייתם של צבאות סדירים זרים. אולם בהיעדר מסגרת ממלכתית ריבונית לא היה היישוב היהודי בארץ-ישראל מסוגל להקים צבא במתכונת סדירה. התנאים חייבו הקמת כוח במסגרת מחתרתית, בהסתר ובחשאיות, ללא סמכות פורמלית לכפות את חובת הגיוס, באמצעי לחימה דלים, מחסור קבוע בכלי תובלה ובנשק כבד (טנקים, תותחים, מטוסים ואוניות), ותוך אילוץ מתמיד להתחשב במידת הסובלנות שגילו כלפיו הבריטים השולטים בארץ.
בתנאים אלה, הושתתו דפוסי האירגון והפעולה של הפלמ"ח, כיחידה המגוייסת של ה'הגנה', על טיפוח שיטת הלוחמה הזעירה, ה"פרטיזנית" - בלשון התקופה (שינקה את השראתה מהפרטיזנים שלחמו ביערות רוסיה, פולין ויוגוסלביה נגד הנאצים), תוך שאיפה להכשרתו למעבר לדפוסי לחימה סדירה בעת הצורך. בתקופת 'המאבק' חלה תפנית במחשבה ובתורה הצבאית של ה'הגנה', כאשר בהשפעת הפלמ"ח, שהיה הכוח המיבצעי המרכזי באירגון, הוכחה תפיסת מלחמת הגרילה, הנוקטת דפוסי מלחמה זעירה, בהצלחה.
האויב הנאצי היה היעד העיקרי בעת הקמת הפלמ"ח, אולם שני האוייבים אשר למולם התמודד הפלמ"ח בפועל היו כוחות הביטחון הבריטים, והערבים (שחלקם היו בלתי סדירים וחלקם סדירים). תורת הלחימה הצבאית, העצמאית והמקורית של הפלמ"ח, גובשה, תורגלה באימונים ועמדה במבחן מבצעי מול כוחות הביטחון הבריטיים. יתרונם המובהק של הבריטים בכמות הנשק והלוחמים, בניסיון הצבאי ובמערכת הלוגיסטית, אילץ את הפלמ"ח להפעיל יחידות קטנות, לנקוט שיטות של לוחמה זעירה ולהימנע ככל האפשר מהתנגשות חזיתית. אמנם, אירגון ה'הגנה' והפלמ"ח בכללו, לא זנחו, במגבלות תנאי המחתרת, את אימון היחידה ללחימה סדירה, על הכללים המאפיינים דפוס לחימה זה. אולם יעדי הפעילות הצבאית בתקופת המאבק קידמו את שיטת הגרילה. מטרת הלחימה נגד הבריטים לא הייתה לנצחם בשדה הקרב. היה זה אחד האמצעים שהפעיל היישוב המאורגן במטרה להטרידם, לאלצם לשנות את מדיניותם ולאפשר כינון ריבונות יהודית בארץ.
טקטיקת הלחימה שנוצרה בפלמ"ח גרסה הפעלה יזומה של כוחות בסדר גודל של חוליות, כיתות ומחלקות, המסתייעות בחסות החשיכה. המסגרות הגדולות יותר שהוקמו בפלמ"ח, בתחילה הפלוגה ובהמשך - הגדוד, סיפקו בעיקר צרכים מינהלתיים ואירגוניים ולא תיפקדו מבחינה אופרטיבית בתחום המבצעי, עד למלחמת העצמאות. טקטיקת הלוחמה שנגזרה מכך הבליטה את הצירוף של תנועה והפתעה על פני הצירוף של תנועה ואש, תוך העדפת צורת הקרב של הפשיטה והמעטה בערכו של הקרב הסדור בשדה. לעוצמת האש ומהירותה יוחסה חשיבות רק מטווחים קצרים. הנחלת גישת הלוחמה הזעירה לפלמ"ח מקורה בהשקפתו הצבאית ובמעורבותו הממשית של יצחק שדה בהתוויית דרכה של החטיבה.
שינוי הנסיבות ערב מלחמת העצמאות חייב את מפקדי הפלמ"ח לשינוי שיטת הלוחמה הזעירה. באופק המדיני המתין איום העימות עם הגורם הערבי, העלול להעמיד את הכוח היהודי מול צבאות סדירים של המדינות הערביות השכנות. מטרת הלחימה נגד הערבים הייתה ניצחון בשדה הקרב וסיכול מטרתם לפגוע בעצם קיומו של היישוב היהודי.
בתנאים אלה, הושתתו דפוסי האירגון והפעולה של הפלמ"ח, כיחידה המגוייסת של ה'הגנה', על טיפוח שיטת הלוחמה הזעירה, ה"פרטיזנית" - בלשון התקופה (שינקה את השראתה מהפרטיזנים שלחמו ביערות רוסיה, פולין ויוגוסלביה נגד הנאצים), תוך שאיפה להכשרתו למעבר לדפוסי לחימה סדירה בעת הצורך. בתקופת 'המאבק' חלה תפנית במחשבה ובתורה הצבאית של ה'הגנה', כאשר בהשפעת הפלמ"ח, שהיה הכוח המיבצעי המרכזי באירגון, הוכחה תפיסת מלחמת הגרילה, הנוקטת דפוסי מלחמה זעירה, בהצלחה.
האויב הנאצי היה היעד העיקרי בעת הקמת הפלמ"ח, אולם שני האוייבים אשר למולם התמודד הפלמ"ח בפועל היו כוחות הביטחון הבריטים, והערבים (שחלקם היו בלתי סדירים וחלקם סדירים). תורת הלחימה הצבאית, העצמאית והמקורית של הפלמ"ח, גובשה, תורגלה באימונים ועמדה במבחן מבצעי מול כוחות הביטחון הבריטיים. יתרונם המובהק של הבריטים בכמות הנשק והלוחמים, בניסיון הצבאי ובמערכת הלוגיסטית, אילץ את הפלמ"ח להפעיל יחידות קטנות, לנקוט שיטות של לוחמה זעירה ולהימנע ככל האפשר מהתנגשות חזיתית. אמנם, אירגון ה'הגנה' והפלמ"ח בכללו, לא זנחו, במגבלות תנאי המחתרת, את אימון היחידה ללחימה סדירה, על הכללים המאפיינים דפוס לחימה זה. אולם יעדי הפעילות הצבאית בתקופת המאבק קידמו את שיטת הגרילה. מטרת הלחימה נגד הבריטים לא הייתה לנצחם בשדה הקרב. היה זה אחד האמצעים שהפעיל היישוב המאורגן במטרה להטרידם, לאלצם לשנות את מדיניותם ולאפשר כינון ריבונות יהודית בארץ.
טקטיקת הלחימה שנוצרה בפלמ"ח גרסה הפעלה יזומה של כוחות בסדר גודל של חוליות, כיתות ומחלקות, המסתייעות בחסות החשיכה. המסגרות הגדולות יותר שהוקמו בפלמ"ח, בתחילה הפלוגה ובהמשך - הגדוד, סיפקו בעיקר צרכים מינהלתיים ואירגוניים ולא תיפקדו מבחינה אופרטיבית בתחום המבצעי, עד למלחמת העצמאות. טקטיקת הלוחמה שנגזרה מכך הבליטה את הצירוף של תנועה והפתעה על פני הצירוף של תנועה ואש, תוך העדפת צורת הקרב של הפשיטה והמעטה בערכו של הקרב הסדור בשדה. לעוצמת האש ומהירותה יוחסה חשיבות רק מטווחים קצרים. הנחלת גישת הלוחמה הזעירה לפלמ"ח מקורה בהשקפתו הצבאית ובמעורבותו הממשית של יצחק שדה בהתוויית דרכה של החטיבה.
שינוי הנסיבות ערב מלחמת העצמאות חייב את מפקדי הפלמ"ח לשינוי שיטת הלוחמה הזעירה. באופק המדיני המתין איום העימות עם הגורם הערבי, העלול להעמיד את הכוח היהודי מול צבאות סדירים של המדינות הערביות השכנות. מטרת הלחימה נגד הערבים הייתה ניצחון בשדה הקרב וסיכול מטרתם לפגוע בעצם קיומו של היישוב היהודי.