חסרונות בשיטת הלחימה

כישלונות אחדים בשלבים הראשונים של מלחמת העצמאות, נבעו מהיצמדות לדפוס השגור של לחימה ביחידה הזעירה. הפעלת כוחות גדולים בפעולות בעלות היקף גדול, חייבה להחליף את שיטת המגע הבלתי אמצעי בין מפקד הפעולה לבין כל הגורמים שנטלו חלק בפעולה בדפוסי אירגון של שיטת הלוחמה הסדירה.
בעיה אחרת נבעה משינוי בתנאי השטח. בימי המחתרת לא היה קיים למעשה שטח אויב אלא יעדים לתקיפה בלבד. לפעמים די היה להתרחק כמה מאות מטרים מהיעד המותקף כדי להיחלץ מאזור הסכנה. המלחמה נגד הערבים עוררה את הבעיית של חציית שטח האויב, שהות בעומקו ונסיגה מתוכו, תוך סיכון בהיתקלות בדרך אל היעד או בחזרה ממנו במאות כפריים ערבים שהוזעקו לסכל את תקיפת הכוח.
על חלק ניכר מחסרונות השיטה חיפו רמת האימון הגבוהה, יכולתה של היחידה הזעירה למצות את מיגוון האפשרויות הטמונות בקרב לילה, וביטחונם העצמי של אנשי הפלמ"ח במסגרת הפעולה הזעירה. יתרונות אלה העצימו את משקלם הריאלי של כוחות ה'הגנה' גם כשפעלו בשיטת הגרילה, והירבו את הישגיהם הצבאיים. במהלך המלחמה הצליחו מפקדי הפלמ"ח וחייליו לשלב את יתרונות שתי השיטות.