יעדי האימון
תוכנית האימונים בפלמ"ח נגזרה מצרכי הלחימה ומהמשימות הביטחוניות שהוטלו על היחידה. התוכנית התבססה על הניסיון שהצטבר ב'הגנה' בימי 'המרד הערבי' (1939-1936), וקיבלה את חיזוקה מתורתו של אורד וינגייט. היא נגזרה מתפיסת הלוחמה הזעירה ומפעולות הקומנדו במלחמת העולם השנייה.
האימונים מהווים בסיס להקמת כוח צבאי ולהכנתו למילוי תפקידיו. ייעודם - להעניק אימון טכני בסיסי ומתקדם, להפוך אוסף פרטים לחיילים וללכדם במסגרת אחידה בעלת הכרה משותפת, רמת תיפקוד וכושר תיאום גבוהים. החשיבה הצבאית בפלמ"ח, שיושמה באימוני היחידה, התגבשה במציאות הארצישראלית בשנות הארבעים, ושוכללה במרוצת הזמן באימונים, במבצעים ובקרבות. היא לא יובאה מחו"ל כמסכת מוגמרת, ששורטטה בידי מומחה תיאורטי או מצביא עתיר קרבות. שיטות הלחימה של הפלמ"ח ניזונו אמנם מספרות צבאית זרה ומניסיונם של צבאות וותיקים, ואולם בהעדר תנאים ממלכתיים ובהעדר ריבונות, פותחו השיטות בהתאמה למגבלות הפוליטיות ולאפשרויות של מסגרת צבאית מחתרתית.
תוכנית האימונים בפלמ"ח נגזרה מצרכי הלחימה ומהמשימות הביטחוניות שהוטלו על היחידה. תכניה גובשו לאחר כשתי שנות אימונים שלא הצטיינו בשיטתיות, בעקבות מינויו של יצחק דובנו לתפקיד קצין ההדרכה הראשי כשלרשותו די חניכים בדרגות פיקוד והדרכה. תוכנית האימונים של הפלמ"ח התבססה על הניסיון שהצטבר ב'הגנה' בימי 'המרד הערבי' (1939-1936), וקיבלה את חיזוקה מתורתו של אורד וינגייט. היא נגזרה מתפיסת הלוחמה הזעירה ומפעולות הקומנדו במלחמת העולם השנייה. שיטות האימונים פותחו לנוכח האיומים הצפויים: היערכות לקראת פלישת הצבא הגרמני (שלא התרחשה), התכוננות לעימות עם הערבים, והתנגשות עם הבריטים שפעלו למימוש תקנות 'הספר הלבן'. הנחות היסוד להתמודדות בשלושת המצבים הללו היו, שעוצמת האויב תעלה על כוחה של ה'הגנה' מבחינת מספר הלוחמים, כמות הנשק וטיבו, וכן שהפלמ"ח יפעל בתנאי מחתרת. אופי האימונים ביחידה הותאם להיערכות הטקטית שנבעה ממציאות זו. הנחת הפיקוד היתה כי אימון המכין את הכוחות לאפשרויות פעולה מגוונות, יכשיר את החיילים והמפקדים להתמודד עם משימות שונות בהצלחה.
בפלמ"ח גובשו אורחות לחימה שהיו בבחינת חידוש מקורי במציאות הביטחונית בארץ, כגון - הכשרה לקרבות לילה, ניידות וקלות תנועה, סיירות, אימון בלוחמה זעירה, איסוף נפגעים משטח הלחימה, תקיפה בדרכי עקיפין והענקת תפקידים קרביים לבנות (במקרים מיוחדים). חלק מדפוסי הלחימה הללו נוצרו עוד ב"פלוגות השדה" (פו"ש) אך הם פותחו והועמדו במבחן מתמשך בפלמ"ח.
תוכנית האימונים בפלמ"ח נגזרה מצרכי הלחימה ומהמשימות הביטחוניות שהוטלו על היחידה. תכניה גובשו לאחר כשתי שנות אימונים שלא הצטיינו בשיטתיות, בעקבות מינויו של יצחק דובנו לתפקיד קצין ההדרכה הראשי כשלרשותו די חניכים בדרגות פיקוד והדרכה. תוכנית האימונים של הפלמ"ח התבססה על הניסיון שהצטבר ב'הגנה' בימי 'המרד הערבי' (1939-1936), וקיבלה את חיזוקה מתורתו של אורד וינגייט. היא נגזרה מתפיסת הלוחמה הזעירה ומפעולות הקומנדו במלחמת העולם השנייה. שיטות האימונים פותחו לנוכח האיומים הצפויים: היערכות לקראת פלישת הצבא הגרמני (שלא התרחשה), התכוננות לעימות עם הערבים, והתנגשות עם הבריטים שפעלו למימוש תקנות 'הספר הלבן'. הנחות היסוד להתמודדות בשלושת המצבים הללו היו, שעוצמת האויב תעלה על כוחה של ה'הגנה' מבחינת מספר הלוחמים, כמות הנשק וטיבו, וכן שהפלמ"ח יפעל בתנאי מחתרת. אופי האימונים ביחידה הותאם להיערכות הטקטית שנבעה ממציאות זו. הנחת הפיקוד היתה כי אימון המכין את הכוחות לאפשרויות פעולה מגוונות, יכשיר את החיילים והמפקדים להתמודד עם משימות שונות בהצלחה.
בפלמ"ח גובשו אורחות לחימה שהיו בבחינת חידוש מקורי במציאות הביטחונית בארץ, כגון - הכשרה לקרבות לילה, ניידות וקלות תנועה, סיירות, אימון בלוחמה זעירה, איסוף נפגעים משטח הלחימה, תקיפה בדרכי עקיפין והענקת תפקידים קרביים לבנות (במקרים מיוחדים). חלק מדפוסי הלחימה הללו נוצרו עוד ב"פלוגות השדה" (פו"ש) אך הם פותחו והועמדו במבחן מתמשך בפלמ"ח.