מסעות הפלמ"ח

מאז ייסוד הפלמ"ח השתרשה בקרב מפקדיו וחייליו תפיסה, שייחסה חשיבות רבה לקיום מסעות במסגרת היחידות השונות. כל "מסע" היה מבצע מאורגן, ובמסגרתו הלכו חיילי היחידה למטרה מוגדרת, כשכל אחת מיחידות הפלמ"ח עשתה אותו בנפרד.
המסעות החלו מיד עם ייסוד היחידות הראשונות של הפלמ"ח. באותו שלב הם היו ספורדיים ובלתי-מאורגנים, ונערכו בסביבה קרובה יחסית למרחב המגורים. כל מפקד יחידה היה מארגן לחייליו מסע, על פי הבנתו וראות עיניו.
עם הזמן השתכלל הרעיון. המסעות הפכו למאורגנים יותר, נעו במסלולים הרבה יותר מוגדרים וברורים, וחלקם אף ארוכים. אלה כונו, לרוב, "המסעות הגדולים".
המסעות תוכננו למשך זמן קבוע - יום עד מספר ימים, ומפקדי היחידות, שארגנו את המסעות, ראו בהם חלק בלתי נפרד מתוכניות האימון והגיבוש של היחידות שעליהם הם פיקדו. היו אף מסעות שהפכו לסמל של גיבוש היחידות. כאשר עברו הלוחמים מסעות אלה, הם היו מודעים לכך שעברו שלב כלשהו באימוניהם.
לאורך זמן הפך המסע לחלק בלתי נפרד מאימוני יחידות הפלמ"ח ומהווייתו הכללית.
מסלולי המסעות הפכו למסורת, ובמיוחד נהגו לצאת, דרך קבע, למסע למצדה ולמדבר יהודה, למסע סביב ירושלים עד גוש-עציון ולמסע לצפון הארץ (לגליל ולעמקים).