מקצועות האימון
מיגוון המקצועות במסלול האימון של הפלמ"חאים הותאם לתפיסה הצבאית שחתרה להכשרת לוחמים למלחמה זעירה. מקצועות האימון בפלמ"ח נחלקו לתחומים אחדים: אימוני השדה, לימוד סוגי הנשק השונים, רכישת ידע במקצועות מיוחדים והעלאת הכושר הגופני של הלוחמים. הדגש הושם על אימון הפרט ופחות על הכשרת היחידות.
אימון עצירת חשוד
מיגוון המקצועות במסלול האימון של הפלמ"חאים הותאם לתפיסה הצבאית שחתרה להכשרת לוחמים למלחמה זעירה (גרילה). האימונים נועדו להקנות ידע ומיומנות מקצועית ולחשל את רוח הלחימה של המגוייסים.
מקצועות האימון בפלמ"ח נחלקו לתחומים אחדים: אימוני השדה, לימוד סוגי הנשק השונים, רכישת ידע במקצועות מיוחדים והעלאת הכושר הגופני של הלוחמים. הדגש הושם על אימון הפרט ופחות על הכשרת היחידות.
הלוחמים התאמנו בתנאי שדה, בבגדי עבודה של חברי קיבוץ, לרבות נעלי עבודה כבדות ששימשו כנעלים צבאיות. אימוני השדאות פיתחו בכל לוחם את תחושת הביטחון העצמי בעת השהות בשטח. המגמה ההתקפית שניכרה באימונים, באה על חשבון האימון בנושאי המגננה, כגון: הסוואה, התבססות, התחפרות והתגוננות. חסר זה ניכר במיוחד במהלך הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות.
גם שיעורי הנשק הותאמו לנתוני המציאות. תנאי המחתרת כפו שימוש בסוגים רבים של כלי נשק. הלוחם למד להפעיל סוגי נשק שונים, כאלה שנמצאו ברשות הפלמ"ח וכאלה שעשויים היו ליפול לידיו כשלל מלחמה, ופיתח יכולת הסתגלות מהירה לכל כלי הנשק ששימשו בימי מלחמת העצמאות. ואולם, המחסור בתחמושת והקושי בקיום מטווחים פגעו ברמת הקליעה.
אימוני הספורט השימושי ולימוד השימוש בכלי נשק "קרים" (כגון: הכידון, המקל, הסכין, הג'יאו-ג'יטצו והאיגרוף) לא נדרשו בדרך-כלל בשעת קרב, אך הם הגבירו את כושר הסיבולת של הפרט , העלו את בטחונו העצמי, פיתחו את יצר התוקפנות ונכונות ההסתערות שלו והבטיחו את יכולתו להתמיד במשימה עד סיומה.
ידע בחבלה ברמה בסיסית הוענק לכל לוחם בפלמ"ח. לחבלנים המקצועיים נועדו פעולות חבלה מורכבות ואחראיות, בעוד שהלוחמים מהשורה הוכשרו להשתמש בחומר נפץ ובנפצים פשוטים. בהעדר כלי נשק בכמות מספקת, נחשב חומר הנפץ כנשק עממי של תנועות מחתרת. הקניית הידע והמיומנות הדרושים להפעלת אמצעי חבלה היו חלק מהכשרתם למילוי תפקידם כאנשי מחתרת.
שבועיים מתקופת האימונים הוקדשו לאימון ימי אלמנטרי, בהדרכת אנשי הפלוגה הימית (הפלי"ם). במהלכם התאמנו הלוחמים בחתירה, בשימוש בסירת מפרש, בטיפול בכלי שיט, בשחייה ובהצלה. האימון הימי הקנה את הכישורים הדרושים למבצעי ההעפלה ולמעבר מכשולי מים בשעת קרב.
יסודות הסיירות שהוקנו ללוחמים כללו לימודי טופוגרפיה, התמצאות בשטח ביום ובלילה, תרגילי ניווט ראשוניים, ידיעת הארץ ומסעות למרחקים שונים. מקצוע נוסף היה שדאות. במסגרתו למדו הלוחמים לשרוד בתנאי שדה, כשאמצעי הקיום מבחינת מזון, מגורים והיגיינה מוגבלים ויש הכרח להסתגל למכשולי טבע.
רבים מן הלוחמים הוכשרו כקשרים-רצים. הם נדרשו למלא את מקומם של מכשירי קשר אלחוטיים שחסרו ברוב היחידות הלוחמות, כמעט ללא קשר לגודלן.
חלק מהאימונים, כגון לוחמה בשטח בנוי, בוצעו באופן תיאורטי בלבד, מבלי שלוו בהדגמה ובהתנסות מעשית של החניכים, מפאת תנאי המחתרת. בפועל הושלמה השתלמותם של הלוחמים רק עם בוא שעת הביצוע עצמו והפקת הלקחים ממנו.
בכפוף למסגרת המשלבת עבודה ואימונים, היו סדרות האימונים בפלמ"ח קצרות, בנות 10 עד 14 יום. מרווחי הזמן בין תקופת אימון אחת למשנה קטעו את רצף האימונים אבל הגבירו את המוטיבציה של המגוייסים ואיפשרו למערך ההדרכה של הפלמ"ח למצות את פרקי האימון הקצרים והמקוטעים ולהגיע לרמת אימון סבירה
מקצועות האימון בפלמ"ח נחלקו לתחומים אחדים: אימוני השדה, לימוד סוגי הנשק השונים, רכישת ידע במקצועות מיוחדים והעלאת הכושר הגופני של הלוחמים. הדגש הושם על אימון הפרט ופחות על הכשרת היחידות.
הלוחמים התאמנו בתנאי שדה, בבגדי עבודה של חברי קיבוץ, לרבות נעלי עבודה כבדות ששימשו כנעלים צבאיות. אימוני השדאות פיתחו בכל לוחם את תחושת הביטחון העצמי בעת השהות בשטח. המגמה ההתקפית שניכרה באימונים, באה על חשבון האימון בנושאי המגננה, כגון: הסוואה, התבססות, התחפרות והתגוננות. חסר זה ניכר במיוחד במהלך הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות.
גם שיעורי הנשק הותאמו לנתוני המציאות. תנאי המחתרת כפו שימוש בסוגים רבים של כלי נשק. הלוחם למד להפעיל סוגי נשק שונים, כאלה שנמצאו ברשות הפלמ"ח וכאלה שעשויים היו ליפול לידיו כשלל מלחמה, ופיתח יכולת הסתגלות מהירה לכל כלי הנשק ששימשו בימי מלחמת העצמאות. ואולם, המחסור בתחמושת והקושי בקיום מטווחים פגעו ברמת הקליעה.
אימוני הספורט השימושי ולימוד השימוש בכלי נשק "קרים" (כגון: הכידון, המקל, הסכין, הג'יאו-ג'יטצו והאיגרוף) לא נדרשו בדרך-כלל בשעת קרב, אך הם הגבירו את כושר הסיבולת של הפרט , העלו את בטחונו העצמי, פיתחו את יצר התוקפנות ונכונות ההסתערות שלו והבטיחו את יכולתו להתמיד במשימה עד סיומה.
ידע בחבלה ברמה בסיסית הוענק לכל לוחם בפלמ"ח. לחבלנים המקצועיים נועדו פעולות חבלה מורכבות ואחראיות, בעוד שהלוחמים מהשורה הוכשרו להשתמש בחומר נפץ ובנפצים פשוטים. בהעדר כלי נשק בכמות מספקת, נחשב חומר הנפץ כנשק עממי של תנועות מחתרת. הקניית הידע והמיומנות הדרושים להפעלת אמצעי חבלה היו חלק מהכשרתם למילוי תפקידם כאנשי מחתרת.
שבועיים מתקופת האימונים הוקדשו לאימון ימי אלמנטרי, בהדרכת אנשי הפלוגה הימית (הפלי"ם). במהלכם התאמנו הלוחמים בחתירה, בשימוש בסירת מפרש, בטיפול בכלי שיט, בשחייה ובהצלה. האימון הימי הקנה את הכישורים הדרושים למבצעי ההעפלה ולמעבר מכשולי מים בשעת קרב.
יסודות הסיירות שהוקנו ללוחמים כללו לימודי טופוגרפיה, התמצאות בשטח ביום ובלילה, תרגילי ניווט ראשוניים, ידיעת הארץ ומסעות למרחקים שונים. מקצוע נוסף היה שדאות. במסגרתו למדו הלוחמים לשרוד בתנאי שדה, כשאמצעי הקיום מבחינת מזון, מגורים והיגיינה מוגבלים ויש הכרח להסתגל למכשולי טבע.
רבים מן הלוחמים הוכשרו כקשרים-רצים. הם נדרשו למלא את מקומם של מכשירי קשר אלחוטיים שחסרו ברוב היחידות הלוחמות, כמעט ללא קשר לגודלן.
חלק מהאימונים, כגון לוחמה בשטח בנוי, בוצעו באופן תיאורטי בלבד, מבלי שלוו בהדגמה ובהתנסות מעשית של החניכים, מפאת תנאי המחתרת. בפועל הושלמה השתלמותם של הלוחמים רק עם בוא שעת הביצוע עצמו והפקת הלקחים ממנו.
בכפוף למסגרת המשלבת עבודה ואימונים, היו סדרות האימונים בפלמ"ח קצרות, בנות 10 עד 14 יום. מרווחי הזמן בין תקופת אימון אחת למשנה קטעו את רצף האימונים אבל הגבירו את המוטיבציה של המגוייסים ואיפשרו למערך ההדרכה של הפלמ"ח למצות את פרקי האימון הקצרים והמקוטעים ולהגיע לרמת אימון סבירה