האימונים בתקופת העבודה והאימונים

מניצחון הבריטים על הצבא הנאצי באל-עלמיין, (ניצחון שהסיר סופית את איום הפלישה לארץ-ישראל) בשלהי שנת 1942, ועד פתיחת המאבק נגד הבריטים באוקטובר 1945, היה הפלמ"ח נתון במשטר של היערכות והתכוננות לקראת השעה בה ייקרא לפעול ("יום פקודה"). בתקופה זו במיוחד, אך גם לאחריה - עד פרוץ מלחמת העצמאות בדצמבר 1947, היו האימונים עיסוקם העיקרי של חברי הפלמ"ח. המגבלות הכלכליות אילצו את יחידות הפלמ"ח, לקיים את אימוניהן, החל מקיץ 1942, במשולב עם חיי עבודה בקיבוצים (רוב) ובמושבים (אחדים) ברחבי הארץ.
בממוצע, התאמנה כל מחלקה עשרה ימים בחודש. שנת האימון הראשונה הוקדשה לאימון בסיסי של לוחם חי"ר והשנה השנייה לאימון מתקדם שכלל קורסים מקצועיים שונים וכן תרגילים במסגרת מחלקה ופלוגה.
שיטת האימונים בפלמ"ח הושתתה על מסגרות קטנות יחסית, הנדרשות לרמת מיומנות מקצועית גבוהה ונוקטות בטקטיקה של פעולות לילה, מארבים, גיחה במפתיע, תקיפה והיעלמות בחשאי. לילות רבים התאמנו הלוחמים בתנועה, במסעות ארוכים, בניווט והתמצאות בשטח, בהתגנבות בדרכי עקיפין, בקרב-מגע ובהשתלטות על יעד. טקטיקת הלחימה בה התאמן הפלמ"ח, ובמיוחד אימוני הלילה וההגעה ליעד בדרכי איגוף, נועדו לתת תשובה ראוייה לעדיפות האוייב בייצור אש ובהיקף הכוח הלוחם.
האימונים הותאמו לשימוש בסוג הנשק שעמד לרשות הפלמ"ח, שהיה ברובו נשק קל - אקדחים, רובים, מקלעים ורימוני יד. כדי למנוע גילוי אפשרי של הנשק הבלתי ליגאלי של הפלמ"ח, נהגו להשתמש באימונים בנשק שאוחסן בתחנת הנוטרים בקיבוץ (נשק זה היה רכוש המשטרה הבריטית, ונועד לשימוש הנוטרים היהודים, המוכרים ככוח ביטחון חוקי). נשק הפלמ"ח נחשף רק במטווחים ותרגילי אש שבוצעו לעתים רחוקות או לצורך אימון בכלי נשק יחודיים לפלמ"ח, דוגמת מקלעי ברן, תת-מקלעים תומפסון (טומי גאן), מרגמות 2 אינטש וחומרי חבלה.
ההכרה שכוח המגן העברי צפוי תמיד לנחיתות מספרית ביחס לכוח האוייב, הניעה את מפקדי הפלמ"ח להקדיש במסגרת האימונים מאמץ לטיפוח הלוחם כפרט (בניגוד ל"תעשיית" החיילים הסטאנדרטית הנהוגה בצבאות הסדירים המוכרים), במגמה להכשיר כל פרט ופרט מבחינה פיזית, רוחנית ונפשית לבצע בעצמו ועם יחידתו תפקידים הדורשים מאמץ והקרבה, ולעתים מחייבים הכרעות קשות. איכות הלוחמים, בצד שיטות הלחימה, אמורה היתה לחפות על הדלות בכוח האדם ובנשק. משום כך הוקדשה תשומת לב יתירה לאימונו של החייל במגוון מקצועות לחימה, להעלאת כושרו הגופני, לטיפוח רוח היחידה ולחישול תודעתו הלאומית.
לגבי איש ה'הגנה' שבא לפלמ"ח הייתה השהות במסגרת צבאית סדירה למחצה - המקדישה מחצית מזמנה באופן רצוף לאימונים - בבחינת חידוש לעומת התקופה בה נערכו האימונים באורח מקוטע אחת לכמה שבועות ולפרק זמן מוגבל. גם עזרי האימון והתחמושת שעמדו לרשות הלוחמים בפלמ"ח לצורך תירגול של קליעה למטרה או שימוש ברימון יד לדוגמא, עלו במידה משמעותית על התנאים שאיפיינו את התרגולות בסניפי ה'הגנה' הקיימים.
ועם זאת, מנע המחסור החמור בתחמושת לאימונים גם מהפלמ"חאים מלהגיע לרמה הנכספת. הם רכשו ידע בסיסי בחבלה, תירגלו התמודדות נגד שיריון באמצעים פרימיטיבים, כגון שוחות, צרורות רימונים, בקבוקי מולוטוב, ובתקופה מאוחרת יותר רובים אנטי-טנקים ופיאטים. מרביתם עברו קורס ראשוני במקצוע הימאות.
מסגרת האימונים של הפלמ"ח נמנעה מנוקשות פורמלית. האחריות לקיום האימונים, לניהולם ולאיכותם היתה מוטלת על המדריכים הראשיים הפלוגתיים, ובהמשך - הגדודיים, שהיה להם מעמד של סגני מפקד במסגרות אלה. ואולם במהלך האימונים ניתן עידוד למחשבתו העצמאית של החבר מן השורה והמפקד הזוטר - מפקד הכיתה. אילתורים שעמדו במבחן התקבלו ברצון בשעת ביצוע תרגילי האימון, והמופקדים עליהם השתדלו ללמוד לקחים ולהפיק תועלת בהתאימם את שיטות האימון לחידושים שצמחו מהשטח.