שירות הקשר - בתקופת המאבק בבריטים
בתקופת המאבק נגד הבריטים מילא 'שירות הקשר' של הפלמ"ח תפקיד רב חשיבות בהעברת מידע, ששימש כלי עזר למפקדים בניהול הפעילות המבצעית של החטיבה.
בתקופת המאבק נגד הבריטים מילא 'שירות הקשר' של הפלמ"ח תפקיד רב חשיבות בהעברת מידע, ששימש כלי עזר למפקדים בניהול הפעילות המבצעית של החטיבה. רשת הקשר של הפלמ"ח, שכונתה "תמר", התבססה על מכשירים סטטיים - באותה עת לא היו לפלמ"ח מכשירי קשר ניידים, המיועדים לתווך בזמן אמת בין הכוחות הפועלים בשטח לבין המיפקדה בעורף. מכשירי הקשר נמצאו במטה הפלמ"ח, בבסיסי הפלמ"ח הפזורים ברחבי הארץ ובאוניות המעפילים. בעת הצורך הוקמו במטה הפעולה של מבצע מסויים תחנות מיוחדות, שקישרו בין בסיסי היחידות הפועלות בשטח לבין מטה הפלמ"ח.
תנאי המחתרת חייבו את אנשי הקשר להסתמך על זכרונם בלבד, ללא אמצעי עזר העלולים ליפול לידי הבריטים ולגרום לנזק כבד. בתנאים אלה, הטילו דרישות התפקיד מעמסה כבדה על אנשי הקשר. בעול מיוחד נשאו המופקדים על הניהול השוטף של התחנה המרכזת של ה'חטיבה'. הם נדרשו לקיים במקביל את הקשר עם יחידות הפלמ"ח ועם מיפקדת ה'הגנה'. נמנו עימם תמר הוז (גדרון), עובד שדה, זכי קיני וציפורה רוזן. ב"שבת השחורה", ביוני 1946, השתלטו הבריטים על תחנת האלחוט המרכזית של הפלמ"ח, ששכנה בקיבוץ מזרע במטה החטיבה, ועצרו את האלחוטנית ציפורה רוזן.
התפקיד המרכזי של אנשי הקשר בתקופת 'המאבק' היה במסגרת ההעפלה. קבוצת אנשים מ'שירות הקשר' יצאו לאירופה והקימו בערים שונות ביבשת תחנות אלחוט, שקיימו את הקשר עם הארץ. הקשרים הגיעו לאירופה בדרך-כלל באוניות המעפילים הריקות ששבו לבסיסיהן. במרבית אוניות המעפילים היה קשר, שכונה "גדעוני". הקשר הופקד על שמירת מגע עם בסיס היציאה בשעות הראשונות להפלגה ועל הקמת קשר עם בסיס ההורדה בחוף, באמצעותו קיבל, בהתקרב האונייה לחופי הארץ, הוראות אחרונות להיערכות לקראת הנחיתה ולקראת ההתנגשות (לרוב) עם הבריטים. התחנה בחוף נמצאה בקשר עם תחנת 'המוסד לעליה ב'' במרכז הארץ. על ה'גדעוני' באונייה הוטל לשמור על קשר עד לרגע האחרון ממש, ואז להחביא את מכשיר הקשר ב"סליק" שהוכן מראש באונייה או להשמידו או להשליכו לים, בהתאם למצב.
אנשי הקשר של הפלמ"ח נטלו חלק פעיל בניסיונות שונים לפיתוח מכשירי קשר ניידים, שפירותיהם הראשונים ניכרו בליווי השיירות בימי מלחמת העצמאות, ובהמשך במהלך הקרבות.
תנאי המחתרת חייבו את אנשי הקשר להסתמך על זכרונם בלבד, ללא אמצעי עזר העלולים ליפול לידי הבריטים ולגרום לנזק כבד. בתנאים אלה, הטילו דרישות התפקיד מעמסה כבדה על אנשי הקשר. בעול מיוחד נשאו המופקדים על הניהול השוטף של התחנה המרכזת של ה'חטיבה'. הם נדרשו לקיים במקביל את הקשר עם יחידות הפלמ"ח ועם מיפקדת ה'הגנה'. נמנו עימם תמר הוז (גדרון), עובד שדה, זכי קיני וציפורה רוזן. ב"שבת השחורה", ביוני 1946, השתלטו הבריטים על תחנת האלחוט המרכזית של הפלמ"ח, ששכנה בקיבוץ מזרע במטה החטיבה, ועצרו את האלחוטנית ציפורה רוזן.
התפקיד המרכזי של אנשי הקשר בתקופת 'המאבק' היה במסגרת ההעפלה. קבוצת אנשים מ'שירות הקשר' יצאו לאירופה והקימו בערים שונות ביבשת תחנות אלחוט, שקיימו את הקשר עם הארץ. הקשרים הגיעו לאירופה בדרך-כלל באוניות המעפילים הריקות ששבו לבסיסיהן. במרבית אוניות המעפילים היה קשר, שכונה "גדעוני". הקשר הופקד על שמירת מגע עם בסיס היציאה בשעות הראשונות להפלגה ועל הקמת קשר עם בסיס ההורדה בחוף, באמצעותו קיבל, בהתקרב האונייה לחופי הארץ, הוראות אחרונות להיערכות לקראת הנחיתה ולקראת ההתנגשות (לרוב) עם הבריטים. התחנה בחוף נמצאה בקשר עם תחנת 'המוסד לעליה ב'' במרכז הארץ. על ה'גדעוני' באונייה הוטל לשמור על קשר עד לרגע האחרון ממש, ואז להחביא את מכשיר הקשר ב"סליק" שהוכן מראש באונייה או להשמידו או להשליכו לים, בהתאם למצב.
אנשי הקשר של הפלמ"ח נטלו חלק פעיל בניסיונות שונים לפיתוח מכשירי קשר ניידים, שפירותיהם הראשונים ניכרו בליווי השיירות בימי מלחמת העצמאות, ובהמשך במהלך הקרבות.