בן גוריון נוטל על עצמו את תיק הביטחון
כניסתו של בן-גוריון לעבי הקורה של ענייני הביטחון, היוותה נקודת מיפנה בהתפתחות היחסים בין אירגון ההגנה - והפלמ"ח כחלק ממנו - לבין הדרג המדיני.
לאחר הבחירות שנערכו ב- 1935, משהתייצב בן-גוריון בראש הנהגת התנועה הציונית העולמית ובראש היישוב היהודי בארץ-ישראל, לא הירבה להתערב בענייני ההגנה והביטחון השוטף של היישוב, למעט תקופה קצרה לאחר פירסום הספר הלבן ב- 1939, כאשר נטל על עצמו את העיסוק בענייני ביטחון מטעם הנהלת הסוכנות. כבר משנת 1936 גילה בן-גוריון עניין רב בהקמת כוח צבאי יהודי סדיר ולאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה חתר להקמת כוח צבאי עצמאי של היישוב, אך מאמציו עלו בתוהו למול התנגדות הבריטים וחוסר ההסכמה בתוך התנועה הציונית על אופיו של הכוח ועל מטרותיו.
החל בקיץ 1941 התרחק בן-גוריון מעיסוק במשא ומתן הצבאי עם הבריטים, אותו הותיר בידי משה שרת. בטיפול באירגון ההגנה ובענייני הביטחון השוטף עסק אליהו גולומב.
בדצמבר 1946 התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הכ"ב, לדון בנסיבות המדיניות של התקופה ולהתוות את דרכה של התנועה הציונית לנוכח האפשרות של הקמת מדינה יהודית. לקראת הקונגרס גיבש בן-גוריון את דעתו: הסכנה הגדולה למפעל הציוני נשקפת מן הערבים ולא מן הבריטים. המאבק המדיני נראה בעיניו רק כפתיחה למאבק צבאי, חמור ומסוכן פי כמה, המאיים על היישוב היהודי בארץ כאשר ייצאו הבריטים. על-פי המסקנות שהציג בן-גוריון בישיבת הוועדה המדינית של הקונגרס הציוני, נדרשת התנועה הציונית לשנות את סדרי העדיפות שלה ולהעמיד בראש סולם העדיפויות את נושא הביטחון במקום נושאים כגון מאבק מדיני, עלייה והתיישבות.
במסגרת הרה-אירגון של ההנהלה הציונית לאחר הקונגרס, יצר בן-גוריון תפקיד חדש, כאשר נטל על עצמו את 'תיק הביטחון' ועימו את האחריות לנושאים ביטחוניים מטעם ההנהלה. היסטוריונים אחדים מיחסים צעד זה למגמתו "לכבוש" את מערכת הביטחון מידי עמיתיו הפוליטיים, אחרים סבורים כי עשה זאת מתוך כוונה להכין את העם להתמודדות הצבאית הצפוייה, ולא על מנת לטפל בענייני הביטחון השוטף.
כך או כך, כניסתו של בן-גוריון לעבי הקורה של ענייני הביטחון, היוותה נקודת מיפנה בהתפתחות היחסים בין אירגון ההגנה - והפלמ"ח כחלק ממנו - לבין הדרג המדיני. משמעותו של המיפנה הייתה צמצום האוטונומיה ממנה נהנה עד אז אירגון ההגנה, והידוק הפיקוח של המוסדות הלאומיים הנבחרים על פעולותיו.
החל בקיץ 1941 התרחק בן-גוריון מעיסוק במשא ומתן הצבאי עם הבריטים, אותו הותיר בידי משה שרת. בטיפול באירגון ההגנה ובענייני הביטחון השוטף עסק אליהו גולומב.
בדצמבר 1946 התכנס בבאזל הקונגרס הציוני הכ"ב, לדון בנסיבות המדיניות של התקופה ולהתוות את דרכה של התנועה הציונית לנוכח האפשרות של הקמת מדינה יהודית. לקראת הקונגרס גיבש בן-גוריון את דעתו: הסכנה הגדולה למפעל הציוני נשקפת מן הערבים ולא מן הבריטים. המאבק המדיני נראה בעיניו רק כפתיחה למאבק צבאי, חמור ומסוכן פי כמה, המאיים על היישוב היהודי בארץ כאשר ייצאו הבריטים. על-פי המסקנות שהציג בן-גוריון בישיבת הוועדה המדינית של הקונגרס הציוני, נדרשת התנועה הציונית לשנות את סדרי העדיפות שלה ולהעמיד בראש סולם העדיפויות את נושא הביטחון במקום נושאים כגון מאבק מדיני, עלייה והתיישבות.
במסגרת הרה-אירגון של ההנהלה הציונית לאחר הקונגרס, יצר בן-גוריון תפקיד חדש, כאשר נטל על עצמו את 'תיק הביטחון' ועימו את האחריות לנושאים ביטחוניים מטעם ההנהלה. היסטוריונים אחדים מיחסים צעד זה למגמתו "לכבוש" את מערכת הביטחון מידי עמיתיו הפוליטיים, אחרים סבורים כי עשה זאת מתוך כוונה להכין את העם להתמודדות הצבאית הצפוייה, ולא על מנת לטפל בענייני הביטחון השוטף.
כך או כך, כניסתו של בן-גוריון לעבי הקורה של ענייני הביטחון, היוותה נקודת מיפנה בהתפתחות היחסים בין אירגון ההגנה - והפלמ"ח כחלק ממנו - לבין הדרג המדיני. משמעותו של המיפנה הייתה צמצום האוטונומיה ממנה נהנה עד אז אירגון ההגנה, והידוק הפיקוח של המוסדות הלאומיים הנבחרים על פעולותיו.