תפיסתו של בן גוריון בדבר אופיו של הכוח הלוחם
מאז דצמבר 1946, עת הופקד בן-גוריון על תיק הביטחון בהנהלה הציונית, התגלעו מחלוקות בינו לבין פיקוד ה'הגנה' בנוגע לאופיו הרצוי של הכוח הלוחם.
מאז דצמבר 1946, עת הופקד בן-גוריון על תיק הביטחון בהנהלה הציונית, התגלעו מחלוקות בינו לבין פיקוד ה'הגנה' בנוגע לאופיו הרצוי של הכוח הלוחם. לאחר שבן-גוריון מונה לתפקיד ולמד את המצב הקיים ב'הגנה' בסידרת שיחות שקיים במחצית הראשונה של 1947, גיבש לעצמו תפיסה בדבר השינויים הנדרשים ב'הגנה' לקראת עימות צבאי, העתיד להתרחש כתוצאה מההתפתחויות המדיניות הצפויות: ראשית, טען בן-גוריון, יש להגדיר מחדש את סוג האויב. עתה ייאלץ היישוב היהודי בארץ להתמודד גם עם צבאות ערב הסדירים ולא רק עם ערביי הארץ.
בנוסף לכך, יציאתם הצפויה של הבריטים מהארץ תגרום לאובדן ה"מטריה" הביטחונית שלהם, שיכלה להגן על היישוב במקרה של פלישת צבאות ערב.
בן-גוריון, ורבים מיוצאי הצבא הבריטי ביישוב סברו שאירגון ההגנה הינו מעין מיליציה עממית שחבריה מוגבלים בהכשרתם הצבאית וחסרים את הניסיון הנרכש בצבאות סדירים. לדעתו, חברי האירגון (ולוחמי הפלמ"ח בתוכם) האמונים על שיטת הלוחמה הזעירה, שנתפסו על-ידי בן-גוריון כ"פרטיזנים", לא יוכלו לעמוד מול הפלישה הצפוייה של צבאות מדינות ערב. ל'הגנה' היה מבנה לא ריכוזי והפיקוד היה נתון בידי גוף שהורכב מנציגי מפלגות (המפקדה הארצית) ולדעת בן-גוריון הייתה לגורמים לא צבאיים השפעת יתר על האירגון (להוציא השפעת מפלגתו שלו).
לעומת זאת, העריך בן-גוריון את ניסיונם והכשרתם של אלה ששירתו בצבא אירופי סדיר ומקצועי (בעיקר בצבא הבריטי) וראה בידע הצבאי שלהם בסיס מתאים לצבאה הסדיר של מדינת הלאום היהודי, מה גם שניסיונם כלל שירות בצבא של מדינה לאומית.
בן-גוריון טען שיש לארגן מחדש את הכוח - ליצור 'חיל מגן' שבאחריותו תהיינה בעיות הביטחון השוטף כנגד הערבים, ו'חיל תנופה', שנועד לענות על האתגר החמור של פלישת צבאות מדינות ערב. כמו כן טען, כי יש להקים חיל קומנדו שיפעל לענייני העפלה ופעולות מיוחדות. במרכז חשיבתו עמד הצורך בחלוקה ברורה של משימות ובהקמת יחידות מקצועיות (קשר, סיירים, חבלה, צלפים וכיו"ב).
היסטוריונים טוענים, כי היו לבן-גוריון מניעים נוספים: ההגנה, והפלמ"ח במיוחד, הורכבו ברובם מאנשי התנועה לאחדות העבודה. בן-גוריון, שזיהה את הממלכתיות עם חיזוק מנהיגותו, חשש שהצבא, אם יוקם על בסיס אירגון ההגנה, יהיה בעל אופי פוליטי מסויים שאינו ממלכתי.
בן-גוריון שאף להכפיף את מוקדי הכוח למרותו, קל-וחומר את מוקד הכוח ששלט על האירגון הביטחוני החשוב ביישוב. יש המוסיפים נימוקים אישיים - יוצאי הצבא הבריטי חסרו מעמד משלהם ב'הגנה'. גם אלה מהם שהתגייסו לצבא הבריטי לאחר ששירתו בעמדות פיקוד בהגנה, איבדו ממעמדם במערכת לאחר שנעדרו ממנה בשנים הגורליות של המאבק. בן-גוריון הרגיש רגשות אחווה כלפיהם, כי כמוהם הוא הגיע למעמדו במערכת הביטחון "מבחוץ" ובכל מקרה ראה ביוצאי הצבא הבריטי את עמוד השדרה של הצבא היהודי הסדיר ששאף להקים.
בנוסף לכך, יציאתם הצפויה של הבריטים מהארץ תגרום לאובדן ה"מטריה" הביטחונית שלהם, שיכלה להגן על היישוב במקרה של פלישת צבאות ערב.
בן-גוריון, ורבים מיוצאי הצבא הבריטי ביישוב סברו שאירגון ההגנה הינו מעין מיליציה עממית שחבריה מוגבלים בהכשרתם הצבאית וחסרים את הניסיון הנרכש בצבאות סדירים. לדעתו, חברי האירגון (ולוחמי הפלמ"ח בתוכם) האמונים על שיטת הלוחמה הזעירה, שנתפסו על-ידי בן-גוריון כ"פרטיזנים", לא יוכלו לעמוד מול הפלישה הצפוייה של צבאות מדינות ערב. ל'הגנה' היה מבנה לא ריכוזי והפיקוד היה נתון בידי גוף שהורכב מנציגי מפלגות (המפקדה הארצית) ולדעת בן-גוריון הייתה לגורמים לא צבאיים השפעת יתר על האירגון (להוציא השפעת מפלגתו שלו).
לעומת זאת, העריך בן-גוריון את ניסיונם והכשרתם של אלה ששירתו בצבא אירופי סדיר ומקצועי (בעיקר בצבא הבריטי) וראה בידע הצבאי שלהם בסיס מתאים לצבאה הסדיר של מדינת הלאום היהודי, מה גם שניסיונם כלל שירות בצבא של מדינה לאומית.
בן-גוריון טען שיש לארגן מחדש את הכוח - ליצור 'חיל מגן' שבאחריותו תהיינה בעיות הביטחון השוטף כנגד הערבים, ו'חיל תנופה', שנועד לענות על האתגר החמור של פלישת צבאות מדינות ערב. כמו כן טען, כי יש להקים חיל קומנדו שיפעל לענייני העפלה ופעולות מיוחדות. במרכז חשיבתו עמד הצורך בחלוקה ברורה של משימות ובהקמת יחידות מקצועיות (קשר, סיירים, חבלה, צלפים וכיו"ב).
היסטוריונים טוענים, כי היו לבן-גוריון מניעים נוספים: ההגנה, והפלמ"ח במיוחד, הורכבו ברובם מאנשי התנועה לאחדות העבודה. בן-גוריון, שזיהה את הממלכתיות עם חיזוק מנהיגותו, חשש שהצבא, אם יוקם על בסיס אירגון ההגנה, יהיה בעל אופי פוליטי מסויים שאינו ממלכתי.
בן-גוריון שאף להכפיף את מוקדי הכוח למרותו, קל-וחומר את מוקד הכוח ששלט על האירגון הביטחוני החשוב ביישוב. יש המוסיפים נימוקים אישיים - יוצאי הצבא הבריטי חסרו מעמד משלהם ב'הגנה'. גם אלה מהם שהתגייסו לצבא הבריטי לאחר ששירתו בעמדות פיקוד בהגנה, איבדו ממעמדם במערכת לאחר שנעדרו ממנה בשנים הגורליות של המאבק. בן-גוריון הרגיש רגשות אחווה כלפיהם, כי כמוהם הוא הגיע למעמדו במערכת הביטחון "מבחוץ" ובכל מקרה ראה ביוצאי הצבא הבריטי את עמוד השדרה של הצבא היהודי הסדיר ששאף להקים.