פקודת המבנה הארצי
פקודת המיבנה הארצי הייתה תוכנית אב להקמת צבא במתכונת ארצית. ב- 29 באוקטובר 1947 אושרה פקודת המיבנה הארצי.
ב- 12 באוקטובר 1947 נודע על ריכוז כוחות של הצבא הסורי מול יישובי אצבע-הגליל. נוכח האיום הצבאי הסורי נדרשה ה'הגנה' לתגובה מיידית שחייבה גיוס כוחות ניידים והחזקתם בשטח לאורך זמן, וכן תוכניות לפעולה ויכולת פיקודית מבצעית. בפועל, נתגלו ליקויים חמורים בתגובת ה'הגנה' במבצע, שקיבל את שם הצופן 'מבצע תל חי'.
בין חוקרים שונים שוררת מחלוקת לגבי השפעת אירועים אלו על עיתוי פקודת המיבנה הארצי. יש הטוענים, כי ליקויים אלו האיצו את שלב היישום של הרפורמה שיזם בן-גוריון כבר בחודשי הקיץ של 1947. לעומתם יש הסוברים כי פרשת הכוננות הייתה עילה בלבד עבור בן-גוריון לקדם את הרפורמה אותה תיכנן.
הצורך ברפורמה נבע מן ההנחה שהשינויים הפוליטיים הצפויים (הצעת החלוקה של ועדת אונסקו"פ) יחייבו את היישוב היהודי בארץ-ישראל לעמוד בכוחות עצמו בעימות כנגד ערביי הארץ, וכפי הנראה - גם כנגד צבאות מדינות ערב השכנות. הערכה זו חייבה היערכות אירגונית ופיקודית שונה מהקיימת בעבר, כדי שההגנה תגיע לרמה צבאית שתאפשר לה להתמודד בהצלחה כנגד הכוחות הערביים.
פקודת המיבנה הארצי הייתה תוכנית אב להקמת צבא במתכונת ארצית. ב- 29 באוקטובר 1947 אושרה פקודת המיבנה הארצי. החידוש העיקרי בפקודה היה במעמדם היחסי של 'חיל השדה' ו'חיל המשמר': עד אז נבנה הפיקוד על בסיס מרחבי וחיל השדה היה כפוף לפיקוד המרחבי בכל נפה. מעתה התהפך המצב: מפקד החטיבה המרחבית הוא בראש ובראשונה מפקד 'חיל השדה', ו'חיל המשמר' יהיה כפוף לו בזמן חירום.
פקודה זו משקפת את הצורך במירכוז המערכת הצבאית ובמישטורה, ואת המעבר לצבא הירארכי ומסודר יותר. מגמתה: החלשת הקשר המקומי-מרחבי וחיזוק הפיקוד המרכזי. במרכז הפקודה הקמת 14 גדודי חיל שדה, המאורגנים בארבע חטיבות. ראש המיפקדה הארצית והרמטכ"ל הוסמכו למנות את מפקדי הגדודים והחטיבות, שנועדו להחליף את שש גלילות ה'הגנה'.
'פקודת המיבנה הארצי' היוותה שלב חשוב בתהליך המעבר מעקרון הפיקוד המרחבי הנפרד (אשר איפשר את קיום הפלמ"ח, למשל) לעקרון הפיקוד המרכזי האחיד.
בין חוקרים שונים שוררת מחלוקת לגבי השפעת אירועים אלו על עיתוי פקודת המיבנה הארצי. יש הטוענים, כי ליקויים אלו האיצו את שלב היישום של הרפורמה שיזם בן-גוריון כבר בחודשי הקיץ של 1947. לעומתם יש הסוברים כי פרשת הכוננות הייתה עילה בלבד עבור בן-גוריון לקדם את הרפורמה אותה תיכנן.
הצורך ברפורמה נבע מן ההנחה שהשינויים הפוליטיים הצפויים (הצעת החלוקה של ועדת אונסקו"פ) יחייבו את היישוב היהודי בארץ-ישראל לעמוד בכוחות עצמו בעימות כנגד ערביי הארץ, וכפי הנראה - גם כנגד צבאות מדינות ערב השכנות. הערכה זו חייבה היערכות אירגונית ופיקודית שונה מהקיימת בעבר, כדי שההגנה תגיע לרמה צבאית שתאפשר לה להתמודד בהצלחה כנגד הכוחות הערביים.
פקודת המיבנה הארצי הייתה תוכנית אב להקמת צבא במתכונת ארצית. ב- 29 באוקטובר 1947 אושרה פקודת המיבנה הארצי. החידוש העיקרי בפקודה היה במעמדם היחסי של 'חיל השדה' ו'חיל המשמר': עד אז נבנה הפיקוד על בסיס מרחבי וחיל השדה היה כפוף לפיקוד המרחבי בכל נפה. מעתה התהפך המצב: מפקד החטיבה המרחבית הוא בראש ובראשונה מפקד 'חיל השדה', ו'חיל המשמר' יהיה כפוף לו בזמן חירום.
פקודה זו משקפת את הצורך במירכוז המערכת הצבאית ובמישטורה, ואת המעבר לצבא הירארכי ומסודר יותר. מגמתה: החלשת הקשר המקומי-מרחבי וחיזוק הפיקוד המרכזי. במרכז הפקודה הקמת 14 גדודי חיל שדה, המאורגנים בארבע חטיבות. ראש המיפקדה הארצית והרמטכ"ל הוסמכו למנות את מפקדי הגדודים והחטיבות, שנועדו להחליף את שש גלילות ה'הגנה'.
'פקודת המיבנה הארצי' היוותה שלב חשוב בתהליך המעבר מעקרון הפיקוד המרחבי הנפרד (אשר איפשר את קיום הפלמ"ח, למשל) לעקרון הפיקוד המרכזי האחיד.