כתיבה מאוחרת

גם בשנים מאוחרות יותר, כשספרות תש"ח שקעה והלכה, הוסיף הפלמ"ח להוות מושא לכתיבה. אלא שעתה זו הייתה כתיבה שונה - הייתה אמנם גם כתיבה נוסטלגית, אלא שרובה היה ביקורתי יותר כלפי ערכי הפלמ"ח ורוח התקופה בה פעל. הסופר שלמה ניצן כתב טרילוגיית ספרים- 'בינו לבינם' (1953), 'צבת בצבת' (1956) ו'יתד לאוהל' (1960) - אשר הייתה מעין סאגה על ירידתו החברתית של דור הפלמ"ח לאחר המלחמה. גם הסופר יורם קניוק, שהיה נער צעיר מאוד כשהתגייס לפלמ"ח (כאלה כונו: 'ילמ"ח' = ילדי פלמ"ח), כתב באופן ביקורתי.
בשנים מאוחרות יותר שימש הפלמ"ח עצמו נושא בכמה ספרים, שתיארו בחיוך אוהב את רוחו המיוחדת. אולי הבולט שבהם הוא 'ילקוט הכזבים' בעריכתם של חיים חפר ודן בן אמוץ (1957), ואין לשכוח את ספריו של פוצ'ו (ישראל וייסלר), כגון 'חבורה שכזאת' (1957), 'אני פחדן אני' (1966) ועוד. במבט נוקב וחושפני על הפלמ"ח (אם כי מתוך אהבה והזדהות) כתבה נתיבה בן יהודה את הטרילוגיה '1948 בין הספירות' (1981), 'מבעד לעבותות' (1985) ו'כשפרצה המלחמה' (1991).
עם כל האמור לעיל, חשוב לזכור כי אי אפשר לכלול יוצרים כחבילה. גם בקבוצה של סופרי הפלמ"ח, מלוכדת כל כך לכאורה, כל אחד מהם הוא מיוחד, אחר ושונה, לפעמים עד כדי ניגוד, הן לחבריו והן למה שנחשב כאווירה הכללית.