הבעיה הפוליטית של המשך פעילותו של הפלמ"ח

הבעיה הפוליטית הייתה המרכזית לקיומו של הפלמ"ח. רוב מפקדיו השתייכו למפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), שהחזיקה בתפיסה ברורה בנוגע לאופיו הרצוי של הצבא. הצבא היה אמור להיבנות כצבא פועלי בעל ערכים חלוציים, כפוף להסתדרות העובדים הכללית. הפלמ"ח היה התשתית, שעליה ניסתה מפ"ם לבנות אלטרנטיבה משלה לדמות הצבא . בן-גוריון חשש מהצירוף של מפלגה אופוזיציונית, בעלת אוריינטציה שמאלית עם יחידה צבאית בעלת מיבנה אירגוני עצמאי והשקפה אליטיסטית. אל מול זה הציב בן-גוריון את תפיסתו - צבא ממלכתי ואחיד, בעל הירארכיה ברורה, כפוף לסמכותה הבלעדית של ממשלת ישראל. כלומר, אל מול תפיסתו ה"בדלנית", ה"מפלגתית" וה"מיושנת" של הפלמ"ח, מוצגת תפיסתו של בן-גוריון ככוללת ונטולת אינטרסים עצמיים. לפי גישה זאת היה הפלמ"ח אחד מסמליה של תקופת היישוב הכיתתית, השייכת לעבר, ואילו בן-גוריון מסמל את החזון הממלכתי, חזון העתיד. יש לציין, עם זאת, כי גלבר מגלה גישה מפוכחת יותר באשר למניעיו של בן-גוריון, כאשר הוא מציין, כי הפרדה בין מערכת מפלגתית לכוח הצבאי הייתה מושג בלתי מוכר באותה תקופה . גלבר גם מעט מתון יותר מאוסטפלד ביחסו לשאלת המרות. אוסטפלד מציגהאת הפלמ"ח כמפר פקודות שיטתי כמעט (חוץ מנושא פירוק מטה הפלמ"ח), בעוד שגלבר, למרות ביקורתו על בדלנותו והתנשאותו של הפלמ"ח מכיר בכך שהפלמ"ח עמד במיבחן המרות בשאלות הגדולות והעיקריות .