חינוך הסיירים ואימוניהם

בהתחשב בעובדה שה"סיירים" היו צריכים לשמש כמורי דרך, במיוחד בעת קרב, נודעה חשיבות רבה ביותר לידיעות שקלטו בעת סיוריהם, לקראת המפגש העתידי של יחידות הפלמ"ח עם האויב. בהתאם לכך חשבו מפקדי הפלמ"ח כי יש להכשיר הכשרה יסודית את ה"סייר", כדי שיוכל למצות את סיורו עד תום, ולהביא את מירב ומיטב האינפורמציה למפקדיו. כתוצאה מכך הוכנו מסגרות לימוד תיאורטיות ומעשיות, והסייר עבר הכשרה עיונית ומעשית שנמשכה מספר חודשים.
במסגרת הכשרתו למד ה"סייר" את הדברים הבאים:
• קריאת מפה על גווניה השונים ושימוש בעזרים כגון מצפן;
• הכרת השבילים והדרכים;
• הכרת הערים והכפרים על בוריים, כולל דרכי הגישה אליהם;
• למידת הדרכים העיקריות, ולצדן גם דרכים אלטרנטיביות - לכל מטרה מוגדרת;
• הכרת מקומות העשויים לשמש מחסה והסתר ליחידות הנמצאות בדרכן אל הפעולה, או ליחידות האויב;
• הכרת מקורות מים;
• למידה וזכירה של עצמים הניכרים ממרחק ובולטים בשטח.
אימוני ה"סיירים" התמקדו במספר יעדים, לאחר שלמד באופן תיאורטי את תפקידיו: בהעלאת כושרו הגופני ובהגברת מיומנותו כ"סייר", כולל הקניית מיומנויות חיוניות שונות, כמו מלאכת טשטוש העקבות.
אחת לחודש לפחות ערכו סיירי הגדודים או הפלוגות השונות מסע, שמטרתו הייתה "הכרת השטח", כפי שתיאר אחד הסיירים (אפרים בלוך, המכונה "העז"): "המסע נמשך יום וחצי... יצאנו מגבעת-ברנר ליבנה –אשדוד-בית-דרס-נגבה. נגבה שימשה לנו מעון לילה ולמחרת היה עלינו להמשיך לגדרה. עם שחר יצאנו מנגבה ונכנסנו לבית-עפה". במהלך המסע תרגלו הסיירים את כל שנדרש מהם לשם הכרת השטח - למן יכולת תיאורו ועד הבנת המתרחש בו. בהמשך תורגלו תחבולות הכרחיות נוספות, כגון טשטוש עקבות.
ה"סיירים" עברו גם אימונים בעלי אופי תיאורטי: בראש ובראשונה למדו את קריאת המפה הטופוגרפית, ולאחר מכן – את סרטוטה מחדש. בהמשך נלמדו עקרונות טופוגרפיים של פני שטח: מדידה משוערת של ממדיו, דרכי הגישה האפשריות אליו, צורות היישוב הנמצאות בו, הצמחייה הקיימת, איתורם של מקורות המים ועוד.