הכשרת כפר יהושע - ההכשרה הנעלמה
הכשרה יוצאת דופן של יוצאי מקווה ישראל אשר חברו עם מספר בנות מנהלל וכפר יהושע ועלו להתיישבות ברמות נפתלי.
רמות נפתלי (תמונת ארכיון מאתר בית קשת)
בשנת 1943 הגיעה למושב כפר יהושע מחלקת פלמח שהייתה מחלקה בפל' ד', (שנקראה "הפלוגה התל אביבית"). ראשיתה של ההכשרה (לא נקראה אז בשם הכשרה, עדיין לא היה קיים המושג.) הייתה בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. החברים - בוגרי מחזור כ'ב 1939-1942 . מחזור המורכב משתי קבוצות: תושבי וילידי הארץ וקבוצה שנייה עולים חדשים שהגיעו ישירות למקווה ישראל מגרמניה, איטליה, רומניה ועוד. (חיים ברלב, לימים הרמטכ"ל, היה בקבוצה זו של עולים חדשים).
ראוי לציין שזו הייתה מחלקת פלמח יחידה,שהתמקמה במושב ולא בקיבוץ. שתי מחלקות נוספות הגיעו לכפר יהושע בהמשך הזמן. גרעין ההכשרה נוצר והתגבש במקווה ישראל בשנים 1940-41 והועיד את עצמו להקמת מושב עובדים. לקראת סוף 1942 גויסה ההכשרה לפלמח, במסגרת פל' ד' כבודדים ולא כגרעין מגובש. חבריה, כעשרים במספר, פוזרו כבודדים בין המשקים השונים. בראשית 1943 קבלה הקבוצה מעמד חצי רשמי וחבריה הועברו לכפר יהושע. כבר בשלב זה נוספו לקבוצה זו חברים נוספים, מחוץ לאותו מחזור של בוגרי מקווה ישראל, וכמה חברים עזבו את הקבוצה.
בין חברי המחלקה שהגיעו לכפר יהושע היו: דוד צ'רקסקי (דודו), עמירם בילינקוב, משה גדרון (מוסיק), שייקה ברוט, אליעזר מרגולין, שלמה גרנוב, ראובן אמדין, יוסף ניסנבוים, חיים מונדרר (מורן), עמוס רוזנבלום, יצחק סוויצקי (ארנון), משה שטיינברג (סלע), אהרון שמאי, שלום מזרחי (גונגה), יוסף שור (?), חיים גולדיס, שלמה פוקס, בן עמי קנר (טמיר), פנחס מאיר, רומי בן פורת.
כאמור חלק מהחברים במחלקת הפלמח בכפר יהושע חברי מחזור כ'ב במקווה ישראל, וחלק מהחברים הם פלמחניקים שרצו בעתיד לחיות במושב ולא בקיבוץ, ולקבל הכשרה חקלאית במושב. כך הגיעה הקבוצה למספר ארבעים איש בערך. בכפר יהושע שוכנו במחנה אוהלים בחורשה במרכז הכפר, האוהלים שמשו ללינה בלבד. אוכל, כביסה, ובעיקר עבודה, כל אחד בנפרד במשק והמשפחה ששובץ אליה. כנהוג בפלמח, השגרה הייתה עבודה ואימונים. מפקד המחלקה היה בתחילה בן עמי קנר, זמני עד ששייקה ברוט סיים קורס מ"'מים. החיים בכפר היו מיוחדים, שונים משאר חבריהם בפלוגה ד'.חברי הקבוצה קבלו הכשרה חקלאית מגוונת, וכן הכשרה לחיים במושב.מפקד הפלוגה היה יוסוף מבית השיטה; (יתכן, ובתחילת התקופה היה מפקד אחר; אולי בנימין "הג'ינג'י" ). הקשרים עם הפלוגה, חבריה ומפקדיה, היו הדוקים. כן נוצרו קשרים עם נוער המושב ועם בנות בית הספר "חנה מייזל" בנהלל.
בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, הוחלט על-ידי המוסדות המיישבים להקים חמש היאחזויות בגליל. התכנית הייתה ליישב את כל רכס הרי נפתלי מגבול הלבנון ועד הכינרת. הכוח הזמין היה הפלמ"ח; הוקמו באותה שנה חמישה ישובים, שכל אחד מהם נקרא "היאחזות". בכל אחת מהיאחזויות אלה התמקמה מחלקת פלמ"ח, וחבריה בנו את הישוב. ההיאחזויות - ישובים זמניים שהוקמו כדי ליצור עובדות בשטח על אדמה שכבר נקנתה בכסף לקראת השינויים הגדולים שעמדו לחול עם סוף המלחמה. בצפון הוקמו: משגב עם, רמות נפתלי, עמיעד, חוקוק. היאחזות חמישית, ביריה, הוקמה על הר כנען ליד צפת; ואוישה על ידי חברי המחלקה הדתית בפיקודו של יהודה בלום. בכל הקו הזה היה אותו זמן ישוב יהודי אחד בלבד, מנרה, שהוקם כשנתיים-שלוש לפני כן.
האחזות רמות נפתלי, ליד משטרת נבי יושע והכפר נבי יושע נועדה להיות בעתיד מושב, וכך הוחלט במוסדות שהמחלקה בכפר יהושע תקים את הישוב, שנועד בעתיד לגרעין למושב שיתופי אשר התארגן מקרב יוצאי יחידות העבריות בצבא הבריטי.
לא כל החברים מהמחלקה בכפר יהושע עלו בסופו של דבר להיאחזות. להלן רשימת העולים מ"ההכשרה": דוד צ'רקסקי, אליעזר מרגולין, שלמה גרנוב, ראובן אמדין, יוסי ניסנבוים, יצחק סוויצקי, אהרון שמאי, שלמה פוקס, בן עמי קנר, פנחס מאיר. מיחידות שונות של הפלמח הצטרפו להאחזות אותם אנשים, שברצונם היה לחיות בעתיד במושב ולא בקיבוץ.
בין המצטרפים: בן ציון טרייבטש (ענב); עזריאל טרייבטש (ענב); שמואל קינסט (לפיד);אליעזר קרסנה; אברהם דר; אברהם ליכט; יצחק מוגזח; עזריאל עפרי; ניסן נוביק; אפרים לרנר; בני בורשטין; חיים אבניאל; שבתי אבניאל; חיים זינגפר (גופר).
במחלקה בכפר יהושע לא היו בנות. לרמות נפתלי הצטרפו בנות, ובזאת הצטרפו גם לפלמ"ח. שתים מהן שרתו בפלמח מקודם: גלעדה גולדין (לוי) שהייתה בפלוגה ד', וזילפה (אח'כ גופר) שהייתה בפל' ה'. בנות נוספות שהתגייסו לפלמ"ח, ישר להיאחזות, הן: נעמי שולמן (קרסנה), רינה מרקובסקי (פורת), רחל לרמן (מאיר), דרורה ניר (מרגולין), רחל ספיבק. בנות נוספות שהצטרפו כבר לא היו במסגרת הפלמח.
העלייה על הקרקע הייתה ב-25 באפריל 1945 י'ב באייר תש'ה. שיירה ובה משאיות שהכילו חלקי צריפים, ציוד מטבח, מיטות וכל הנחוץ, חברי המחלקה ועוזרים רבים חברי פלוגה ד' יצאה מאיילת השחר והגיעה למקום המיועד. הבדואים משבט החמדונים מיהרו לפנות את אוהליהם ולהעביר אותם למקום פנוי סמוך. הוקמו שני צריפים למגורים, חדר אוכל, צריף מפקדה. בהמשך גרו בצריפי המגורים אנשי המחלקה, בנים ובנות יחד בלי בעיות.
קיבוץ איילת השחר היה מאותו יום הבסיס של הישוב החדש. מרפאה ועוד כל הנחוץ. כביסה התבצעה בחולתא. "סולל בונה" התחילה מיד בבניין המצודה. היו ל"סולל בונה" עובדים מקצועיים קבועים שנדדו בארץ במשימות בנייה. נקראו "יציבים". לצידם כמה פועלים מאנשי צפת, והפועלים השחורים – הפלמחניקים, שבצעו בצורה זו את הצו של "עבודה ואימונים".
המצודה נבנתה בראש הגבעה. התכנית - במתכונת סטנדרטית. מצודות דומות נבנו באותה תקופה במקומות שונים בארץ. (למשל: ברביבים ובית אשל בנגב, בביריה,ועוד.) חצר סגורה בחומה, במרכז בור מים גדול, חדר אוכל, מאפיה, חדרי מגורים, מגדל. הבנייה מאבן מקומית.יש צילומים של החברה מובילים קרוניות עם אבנים במעלה הגבעה החשופה. בגמר הבנייה נערכה חנוכת בית ברוב עם בהשתתפות קרובי משפחה ואנשי פל' ד' שהגיעו לשמחה.(זכור הפיליטון שכתב יוסוף, מפקד פלוגה ד' אז). המטבח אורגן בתחילה על ידי חברי המחלקה (הטבחית, רינה פורת, קבלה לפני כן הכשרה בהיאחזות ביריה) בהמשך "סולל בונה" ארגנה את המטבח באמצעות קבלן, איש צפת, שמו היה פיזם.
ברבות השנים רפול, כשהיה אלוף פיקוד צפון, הסב את המצודה לבסיס של משמר הגבול, ועד היום המצודה משמשת בתפקיד זה לצד המושב המשגשג "רמות נפתלי" קילומטרים ספורים מהגבול הצפוני. על הקיר המזרחי של החומה יש לוחות זיכרון לנופלים על הגנת המקום וגם לחברי הארגון הראשונים, שכאנשי "הרזרבה" של הפלמ"ח גויסו ונפלו במקומות שונים בארץ במלחמת העצמאות.
עם סיום עבודת הבניין עברו החברים לעבודה בייעור במסגרת הקרן הקיימת. ושוב: "עבודה ואימונים". הבנים, הבחורים, התאמנו הרבה.הרבה סיורים רגליים. יתכן שהעברת הגדוד השלישי לצפת במלחמת העצמאות הסתמכה על ניסיון אותם סיורים. פעמים רבות התבקשו הבחורים לסייע ל"חולייה" בהעברת עולים מסוריה ולבנון בדרך היבשה. בסיסה של ה"חוליה" היה באיילת השחר. אפילו שובך יונים קיבל הוראה להתחסל. וכאשר אחד ההורים הביא פרה במתנה, רעשה כל הארץ. בכל הפלמ"ח שרו שירים על הפרה הזו.
יש להניח שההאחזויות הנוספות, באותו זמן ובאותה פלוגה, קבלו יחס אחר לגמרי. רמות נפתלי הייתה שייכת לפלוגה ט' – פלוגת ההאחזויות. המפקד היה תנחום, חבר קיבוץ נגבה, ואחריו משה ברכמן.
נקשרו קשרים עם השוטרים הבריטים במשטרת נבי יושע. אותם אנגלים חיו בבדידות נוראה. בריטי אחד, או שניים, חיים במקום מבודד עם קבוצה גדולה של ערבים. לרמות נפתלי הגיעה קבוצה של חבר'ה והצטרפה לארגון. הייתה זו קבוצה של נוער שהגיעו מטורקיה, וכבר עברו הכשרה חקלאית בארץ.
בערך באותו זמן הגיעו גם חברי ארגון "וינגייט" – שהתארגנו בצבא הבריטי, הארגון שקיבל את המקום להקמת מושב שיתופי. (התאריכים להגעת שתי הקבוצות הנזכרות, וגם תאריך עזיבת המקום על-ידי חברי הקבוצה המקוריים לא ידועים חד-משמעית, כנראה בשנת 1946.)
יתכן והיה מקום לאחוד כל הקבוצות האלה, אבל הדבר לא התבצע עקב הרעיון של ארגון וינגייט להקים מושב שיתופי, כלומר המשק והכלכלה משותפים במתכונת קיבוץ, ורק המגורים משפחתיים. וארגון "בני פלד"- "רקנטי" וחבריו, רצו להקים מושב רגיל. (בני פלד, רקנטי, כך נקרא הארגון הראשון בתקופות שונות).
ואז הייתה הצעה מטעם המוסדות המיישבים - אולי הוראה – לרדת מהמקום, ולעבור ליסוד המעלה באופן זמני, עד שיימצא מקום להתיישבות קבע.
והחברים יצאו לעבודות חוץ לפרנסתם. זמן קצר אחרי כן התחילו ארועי מלחמת העצמאות וחברי הארגון, שהיו ב"רזרבה" של הפלמח גויסו. וכך התפזרה החבורה.
בית לחם הגלילית, שנעזבה אז על-ידי הגרמנים, הייתה מקום ההתיישבות שנקבע. אבל רק חברים ספורים הגיעו למקום ובנו בו את ביתם.
במלחמת העצמאות נפלו חברים: אברהם ליכט, יצחק מוגזח, עמירם בילינקוב (נפל ב1946 במאבק נגד הבריטים) דודו צ'רקסקי, שלמה גרנוב, חיים גולדיס. כולם זכרם לברכה. ארבעת האחרונים ברשימה זו היו במקור ממחלקת כפר יהושע.
אפילוג: חברי הכשרת המקוואים נותרו בקשרים אמיצים כול השנים. הם נפגשו, חיתנו ילדים ונכדים. ראו שמחות ועצב. רבים מהם הקימו משקים לתפארת במושבים: כפר יהושע, יוקנעם, תל-עדשים, בית לחם הגלילית, כפר מרדכי ומקומות נוספים.
שמות חברי ההכשרה: רינה פורת, שייקה ופיצי ברוט, יוסף קרולי, יוסף ניסנבוים, בנימין בורשטיין, בן עמי תמיר, שלמה פוגל, פנחס מאיר, אליעזר ונעמי קרסנה, שלמה פוקס, אהרון שמאי, שמואל לפיד מיקנעם, רחל לרמן, נעמי שולמן, חיים מונדר, עמוס ואראלה רוזנבלום, יוש כחולי, בן עמי ואראלה.
המידע נמסר באדיבות רינה פורת, פיצי ושייקה ברוט המשמרים את רוח ההכשרה שנים רבות.
ראוי לציין שזו הייתה מחלקת פלמח יחידה,שהתמקמה במושב ולא בקיבוץ. שתי מחלקות נוספות הגיעו לכפר יהושע בהמשך הזמן. גרעין ההכשרה נוצר והתגבש במקווה ישראל בשנים 1940-41 והועיד את עצמו להקמת מושב עובדים. לקראת סוף 1942 גויסה ההכשרה לפלמח, במסגרת פל' ד' כבודדים ולא כגרעין מגובש. חבריה, כעשרים במספר, פוזרו כבודדים בין המשקים השונים. בראשית 1943 קבלה הקבוצה מעמד חצי רשמי וחבריה הועברו לכפר יהושע. כבר בשלב זה נוספו לקבוצה זו חברים נוספים, מחוץ לאותו מחזור של בוגרי מקווה ישראל, וכמה חברים עזבו את הקבוצה.
בין חברי המחלקה שהגיעו לכפר יהושע היו: דוד צ'רקסקי (דודו), עמירם בילינקוב, משה גדרון (מוסיק), שייקה ברוט, אליעזר מרגולין, שלמה גרנוב, ראובן אמדין, יוסף ניסנבוים, חיים מונדרר (מורן), עמוס רוזנבלום, יצחק סוויצקי (ארנון), משה שטיינברג (סלע), אהרון שמאי, שלום מזרחי (גונגה), יוסף שור (?), חיים גולדיס, שלמה פוקס, בן עמי קנר (טמיר), פנחס מאיר, רומי בן פורת.
כאמור חלק מהחברים במחלקת הפלמח בכפר יהושע חברי מחזור כ'ב במקווה ישראל, וחלק מהחברים הם פלמחניקים שרצו בעתיד לחיות במושב ולא בקיבוץ, ולקבל הכשרה חקלאית במושב. כך הגיעה הקבוצה למספר ארבעים איש בערך. בכפר יהושע שוכנו במחנה אוהלים בחורשה במרכז הכפר, האוהלים שמשו ללינה בלבד. אוכל, כביסה, ובעיקר עבודה, כל אחד בנפרד במשק והמשפחה ששובץ אליה. כנהוג בפלמח, השגרה הייתה עבודה ואימונים. מפקד המחלקה היה בתחילה בן עמי קנר, זמני עד ששייקה ברוט סיים קורס מ"'מים. החיים בכפר היו מיוחדים, שונים משאר חבריהם בפלוגה ד'.חברי הקבוצה קבלו הכשרה חקלאית מגוונת, וכן הכשרה לחיים במושב.מפקד הפלוגה היה יוסוף מבית השיטה; (יתכן, ובתחילת התקופה היה מפקד אחר; אולי בנימין "הג'ינג'י" ). הקשרים עם הפלוגה, חבריה ומפקדיה, היו הדוקים. כן נוצרו קשרים עם נוער המושב ועם בנות בית הספר "חנה מייזל" בנהלל.
בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה, הוחלט על-ידי המוסדות המיישבים להקים חמש היאחזויות בגליל. התכנית הייתה ליישב את כל רכס הרי נפתלי מגבול הלבנון ועד הכינרת. הכוח הזמין היה הפלמ"ח; הוקמו באותה שנה חמישה ישובים, שכל אחד מהם נקרא "היאחזות". בכל אחת מהיאחזויות אלה התמקמה מחלקת פלמ"ח, וחבריה בנו את הישוב. ההיאחזויות - ישובים זמניים שהוקמו כדי ליצור עובדות בשטח על אדמה שכבר נקנתה בכסף לקראת השינויים הגדולים שעמדו לחול עם סוף המלחמה. בצפון הוקמו: משגב עם, רמות נפתלי, עמיעד, חוקוק. היאחזות חמישית, ביריה, הוקמה על הר כנען ליד צפת; ואוישה על ידי חברי המחלקה הדתית בפיקודו של יהודה בלום. בכל הקו הזה היה אותו זמן ישוב יהודי אחד בלבד, מנרה, שהוקם כשנתיים-שלוש לפני כן.
האחזות רמות נפתלי, ליד משטרת נבי יושע והכפר נבי יושע נועדה להיות בעתיד מושב, וכך הוחלט במוסדות שהמחלקה בכפר יהושע תקים את הישוב, שנועד בעתיד לגרעין למושב שיתופי אשר התארגן מקרב יוצאי יחידות העבריות בצבא הבריטי.
לא כל החברים מהמחלקה בכפר יהושע עלו בסופו של דבר להיאחזות. להלן רשימת העולים מ"ההכשרה": דוד צ'רקסקי, אליעזר מרגולין, שלמה גרנוב, ראובן אמדין, יוסי ניסנבוים, יצחק סוויצקי, אהרון שמאי, שלמה פוקס, בן עמי קנר, פנחס מאיר. מיחידות שונות של הפלמח הצטרפו להאחזות אותם אנשים, שברצונם היה לחיות בעתיד במושב ולא בקיבוץ.
בין המצטרפים: בן ציון טרייבטש (ענב); עזריאל טרייבטש (ענב); שמואל קינסט (לפיד);אליעזר קרסנה; אברהם דר; אברהם ליכט; יצחק מוגזח; עזריאל עפרי; ניסן נוביק; אפרים לרנר; בני בורשטין; חיים אבניאל; שבתי אבניאל; חיים זינגפר (גופר).
במחלקה בכפר יהושע לא היו בנות. לרמות נפתלי הצטרפו בנות, ובזאת הצטרפו גם לפלמ"ח. שתים מהן שרתו בפלמח מקודם: גלעדה גולדין (לוי) שהייתה בפלוגה ד', וזילפה (אח'כ גופר) שהייתה בפל' ה'. בנות נוספות שהתגייסו לפלמ"ח, ישר להיאחזות, הן: נעמי שולמן (קרסנה), רינה מרקובסקי (פורת), רחל לרמן (מאיר), דרורה ניר (מרגולין), רחל ספיבק. בנות נוספות שהצטרפו כבר לא היו במסגרת הפלמח.
העלייה על הקרקע הייתה ב-25 באפריל 1945 י'ב באייר תש'ה. שיירה ובה משאיות שהכילו חלקי צריפים, ציוד מטבח, מיטות וכל הנחוץ, חברי המחלקה ועוזרים רבים חברי פלוגה ד' יצאה מאיילת השחר והגיעה למקום המיועד. הבדואים משבט החמדונים מיהרו לפנות את אוהליהם ולהעביר אותם למקום פנוי סמוך. הוקמו שני צריפים למגורים, חדר אוכל, צריף מפקדה. בהמשך גרו בצריפי המגורים אנשי המחלקה, בנים ובנות יחד בלי בעיות.
קיבוץ איילת השחר היה מאותו יום הבסיס של הישוב החדש. מרפאה ועוד כל הנחוץ. כביסה התבצעה בחולתא. "סולל בונה" התחילה מיד בבניין המצודה. היו ל"סולל בונה" עובדים מקצועיים קבועים שנדדו בארץ במשימות בנייה. נקראו "יציבים". לצידם כמה פועלים מאנשי צפת, והפועלים השחורים – הפלמחניקים, שבצעו בצורה זו את הצו של "עבודה ואימונים".
המצודה נבנתה בראש הגבעה. התכנית - במתכונת סטנדרטית. מצודות דומות נבנו באותה תקופה במקומות שונים בארץ. (למשל: ברביבים ובית אשל בנגב, בביריה,ועוד.) חצר סגורה בחומה, במרכז בור מים גדול, חדר אוכל, מאפיה, חדרי מגורים, מגדל. הבנייה מאבן מקומית.יש צילומים של החברה מובילים קרוניות עם אבנים במעלה הגבעה החשופה. בגמר הבנייה נערכה חנוכת בית ברוב עם בהשתתפות קרובי משפחה ואנשי פל' ד' שהגיעו לשמחה.(זכור הפיליטון שכתב יוסוף, מפקד פלוגה ד' אז). המטבח אורגן בתחילה על ידי חברי המחלקה (הטבחית, רינה פורת, קבלה לפני כן הכשרה בהיאחזות ביריה) בהמשך "סולל בונה" ארגנה את המטבח באמצעות קבלן, איש צפת, שמו היה פיזם.
ברבות השנים רפול, כשהיה אלוף פיקוד צפון, הסב את המצודה לבסיס של משמר הגבול, ועד היום המצודה משמשת בתפקיד זה לצד המושב המשגשג "רמות נפתלי" קילומטרים ספורים מהגבול הצפוני. על הקיר המזרחי של החומה יש לוחות זיכרון לנופלים על הגנת המקום וגם לחברי הארגון הראשונים, שכאנשי "הרזרבה" של הפלמ"ח גויסו ונפלו במקומות שונים בארץ במלחמת העצמאות.
עם סיום עבודת הבניין עברו החברים לעבודה בייעור במסגרת הקרן הקיימת. ושוב: "עבודה ואימונים". הבנים, הבחורים, התאמנו הרבה.הרבה סיורים רגליים. יתכן שהעברת הגדוד השלישי לצפת במלחמת העצמאות הסתמכה על ניסיון אותם סיורים. פעמים רבות התבקשו הבחורים לסייע ל"חולייה" בהעברת עולים מסוריה ולבנון בדרך היבשה. בסיסה של ה"חוליה" היה באיילת השחר. אפילו שובך יונים קיבל הוראה להתחסל. וכאשר אחד ההורים הביא פרה במתנה, רעשה כל הארץ. בכל הפלמ"ח שרו שירים על הפרה הזו.
יש להניח שההאחזויות הנוספות, באותו זמן ובאותה פלוגה, קבלו יחס אחר לגמרי. רמות נפתלי הייתה שייכת לפלוגה ט' – פלוגת ההאחזויות. המפקד היה תנחום, חבר קיבוץ נגבה, ואחריו משה ברכמן.
נקשרו קשרים עם השוטרים הבריטים במשטרת נבי יושע. אותם אנגלים חיו בבדידות נוראה. בריטי אחד, או שניים, חיים במקום מבודד עם קבוצה גדולה של ערבים. לרמות נפתלי הגיעה קבוצה של חבר'ה והצטרפה לארגון. הייתה זו קבוצה של נוער שהגיעו מטורקיה, וכבר עברו הכשרה חקלאית בארץ.
בערך באותו זמן הגיעו גם חברי ארגון "וינגייט" – שהתארגנו בצבא הבריטי, הארגון שקיבל את המקום להקמת מושב שיתופי. (התאריכים להגעת שתי הקבוצות הנזכרות, וגם תאריך עזיבת המקום על-ידי חברי הקבוצה המקוריים לא ידועים חד-משמעית, כנראה בשנת 1946.)
יתכן והיה מקום לאחוד כל הקבוצות האלה, אבל הדבר לא התבצע עקב הרעיון של ארגון וינגייט להקים מושב שיתופי, כלומר המשק והכלכלה משותפים במתכונת קיבוץ, ורק המגורים משפחתיים. וארגון "בני פלד"- "רקנטי" וחבריו, רצו להקים מושב רגיל. (בני פלד, רקנטי, כך נקרא הארגון הראשון בתקופות שונות).
ואז הייתה הצעה מטעם המוסדות המיישבים - אולי הוראה – לרדת מהמקום, ולעבור ליסוד המעלה באופן זמני, עד שיימצא מקום להתיישבות קבע.
והחברים יצאו לעבודות חוץ לפרנסתם. זמן קצר אחרי כן התחילו ארועי מלחמת העצמאות וחברי הארגון, שהיו ב"רזרבה" של הפלמח גויסו. וכך התפזרה החבורה.
בית לחם הגלילית, שנעזבה אז על-ידי הגרמנים, הייתה מקום ההתיישבות שנקבע. אבל רק חברים ספורים הגיעו למקום ובנו בו את ביתם.
במלחמת העצמאות נפלו חברים: אברהם ליכט, יצחק מוגזח, עמירם בילינקוב (נפל ב1946 במאבק נגד הבריטים) דודו צ'רקסקי, שלמה גרנוב, חיים גולדיס. כולם זכרם לברכה. ארבעת האחרונים ברשימה זו היו במקור ממחלקת כפר יהושע.
אפילוג: חברי הכשרת המקוואים נותרו בקשרים אמיצים כול השנים. הם נפגשו, חיתנו ילדים ונכדים. ראו שמחות ועצב. רבים מהם הקימו משקים לתפארת במושבים: כפר יהושע, יוקנעם, תל-עדשים, בית לחם הגלילית, כפר מרדכי ומקומות נוספים.
שמות חברי ההכשרה: רינה פורת, שייקה ופיצי ברוט, יוסף קרולי, יוסף ניסנבוים, בנימין בורשטיין, בן עמי תמיר, שלמה פוגל, פנחס מאיר, אליעזר ונעמי קרסנה, שלמה פוקס, אהרון שמאי, שמואל לפיד מיקנעם, רחל לרמן, נעמי שולמן, חיים מונדר, עמוס ואראלה רוזנבלום, יוש כחולי, בן עמי ואראלה.
המידע נמסר באדיבות רינה פורת, פיצי ושייקה ברוט המשמרים את רוח ההכשרה שנים רבות.