חיסול הקצין ברוס
ב - 17באוקטובר 1946, חוסל ברוס בירי של חוליית פלמ"ח. המעשה אירע בשעה 22:45, בעת שטייל, לבוש בבגדים אזרחיים, ברחוב יפו, ליד הסימטה הנמצאת מול רחוב המלכה מליסנדה.
אנשי המחלקה הדתית מפלוגה ה' של הפלמ"ח, שישבו בביריה, נעצרו ב- 28 בפברואר 1946 והוחזקו במחנה המעצר במשטרת הר כנען. ב- 8 במרס הועברו לכלא עכו. למחרת נצטוו עשרים וארבעה האסירים מהמחלקה הדתית למסור טביעות-אצבעות, כחלק מהליך חקירתם. הם סירבו בטענה כי אינם רואים עצמם כפושעים. בפקודתו של הקצין הבריטי ברוס, ניסו השוטרים לכפות עליהם בכוח את הטבעת האצבעות: היכו אותם, כפפו את ידיהם ושברו לחלקם אצבעות. בתגובה הכריזו האסירים על שביתת רעב שארכה חמישה ימים.
העצורים הצליחו להעביר את הידיעה על הפגיעה בהם ל'הגנה'. ביטאון ה'הגנה' - "במחנה", הזהיר כי האירגון לא יעבור על המעשה לסדר היום. עוד קודם לכן עונו כמה עצורים, בפקודתו של המפקח ברוס, במחנה המעצר בעתלית. ב'הגנה' חששו שעינוי אסירים הופך לשיטת חקירה מקובלת, ובית-דין של ה'הגנה' דן את ברוס למוות. ברוס היה מודע לסכנה האורבת לו - הוא הועבר לשרת בירושלים ושומרי ראש הופקדו על ביטחונו. חוליה המורכבת מ'מסתערבים' ומאנשי פלמ"ח ירושלמים, בפיקודו של אהרון ספקטור, התחקתה אחר עקבותיו ותיכננה את הפעולה. ביצוע פסק-הדין הושעה עקב אירועי "השבת השחורה" בחודש יוני. לאחר כחודשיים חודש המעקב וב- 17 באוקטובר 1946, חוסל ברוס בירי של חוליית פלמ"ח. המעשה אירע בשעה 22:45, בעת שטייל, לבוש בבגדים אזרחיים, ברחוב יפו, ליד הסימטה הנמצאת מול רחוב המלכה מליסנדה.
תחנת הרדיו של ה'הגנה', 'קול ישראל', הודיעה כי האירגון אחראי לחיסולו של ברוס. מטה הפלמ"ח פירסם הודעה ללוחמיו בו הוסברה הפעולה כאירוע חריג וכעונש הכרחי, שאין להסיק ממנו כי ה'הגנה' מכירה בדפוס 'הטרור האישי' כשיטה לגיטימית למאבק. ההודעה הבהירה שה'הגנה' דבקה בעמדתה היסודית כי שימוש בטרור ובמעשי נקמה הינם אמצעים מזיקים מבחינה מדינית ומוסרית בניהול המאבק על הגשמת הציונות. חיסולו של ברוס היווה עונש אישי על התנהגותו האכזרית כלפי אסירי עתלית וביריה. המעשה נועד גם להעביר מסר ברור והחלטי ליתר השוטרים הבריטים העוסקים בחקירת עצורי ה'הגנה', שיחדלו מפגיעה פיסית בהם. המסר נקלט היטב. מטרת החיסול הושגה. ה'הגנה' מצידה נמנעה מלחזור ולנקוט אמצעי זה.
העצורים הצליחו להעביר את הידיעה על הפגיעה בהם ל'הגנה'. ביטאון ה'הגנה' - "במחנה", הזהיר כי האירגון לא יעבור על המעשה לסדר היום. עוד קודם לכן עונו כמה עצורים, בפקודתו של המפקח ברוס, במחנה המעצר בעתלית. ב'הגנה' חששו שעינוי אסירים הופך לשיטת חקירה מקובלת, ובית-דין של ה'הגנה' דן את ברוס למוות. ברוס היה מודע לסכנה האורבת לו - הוא הועבר לשרת בירושלים ושומרי ראש הופקדו על ביטחונו. חוליה המורכבת מ'מסתערבים' ומאנשי פלמ"ח ירושלמים, בפיקודו של אהרון ספקטור, התחקתה אחר עקבותיו ותיכננה את הפעולה. ביצוע פסק-הדין הושעה עקב אירועי "השבת השחורה" בחודש יוני. לאחר כחודשיים חודש המעקב וב- 17 באוקטובר 1946, חוסל ברוס בירי של חוליית פלמ"ח. המעשה אירע בשעה 22:45, בעת שטייל, לבוש בבגדים אזרחיים, ברחוב יפו, ליד הסימטה הנמצאת מול רחוב המלכה מליסנדה.
תחנת הרדיו של ה'הגנה', 'קול ישראל', הודיעה כי האירגון אחראי לחיסולו של ברוס. מטה הפלמ"ח פירסם הודעה ללוחמיו בו הוסברה הפעולה כאירוע חריג וכעונש הכרחי, שאין להסיק ממנו כי ה'הגנה' מכירה בדפוס 'הטרור האישי' כשיטה לגיטימית למאבק. ההודעה הבהירה שה'הגנה' דבקה בעמדתה היסודית כי שימוש בטרור ובמעשי נקמה הינם אמצעים מזיקים מבחינה מדינית ומוסרית בניהול המאבק על הגשמת הציונות. חיסולו של ברוס היווה עונש אישי על התנהגותו האכזרית כלפי אסירי עתלית וביריה. המעשה נועד גם להעביר מסר ברור והחלטי ליתר השוטרים הבריטים העוסקים בחקירת עצורי ה'הגנה', שיחדלו מפגיעה פיסית בהם. המסר נקלט היטב. מטרת החיסול הושגה. ה'הגנה' מצידה נמנעה מלחזור ולנקוט אמצעי זה.