תנועות הנוער והפלמ"ח לפני הסכם ההכשרות

היציאה להכשרה, ולאחריה להגשמה, הייתה היעד המוצהר של תנועות-הנוער החלוציות, שתכלית פעולתן הוגדרה: חינוך לקראת התיישבות שיתופית חקלאית. חניכי התנועות נהגו לצאת לעבודה בקיבוצים בחופשות, ומחזורי הבוגרים של התנועה יצאו לשנת הכשרה בקיבוץ כהכנה לשלב ההגשמה - הקמת יישוב עצמאי או השלמת יישוב קיים.
בתגובה לאירועי מלחמת העולם השנייה, קיבל על עצמו היישוב היהודי בארץ ישראל את חובת הגיוס לצבא ולנוטרות, ויזם הקמת מסגרות צבאיות עצמאיות. לצד החינוך להגשמה התיישבותית, ראו עצמן תנועות-הנוער החלוציות מחוייבות למשימות לאומיות כגון עלייה וביטחון. הן קיבלו עליהן את חובת הגיוס בעת מלחמה, על אף הפגיעה הצפוייה בייעודן המקורי, וחבריהן התגייסו כפרטים לצבא, לנוטרות ולפלמ"ח.
עד מהרה התברר שהתגייסות בוגרי תנועות-הנוער פוגעת במסגרת ההכשרה ומסכנת את המטרה הסופית - ההגשמה ההתיישבותית. הצדדים המעורבים בגיוס הבוגרים - הנהגות תנועות-הנוער החלוציות והנהגות התנועות הקיבוציות - חיפשו פתרון שלא יפגע במסגרת ההכשרה מצד אחד, ושלא יפגע בגיוס הבוגרים ובתרומתן של תנועות-הנוער למאבק הלאומי - מהצד השני.