גיוס הנשים בשלב ההקמה
התגייסות נשים לפלמ"ח החלה כהתגייסות פרטנית של נשים יחידות. הראשונה שהצטרפה באופן רשמי ומסודר הייתה שוש ספקטור.
בנות פלוגה ב' בעין גדי, 1942
התגייסות נשים לפלמ"ח החלה כהתגייסות פרטנית של נשים יחידות. הראשונה שהצטרפה באופן רשמי ומסודר הייתה שוש ספקטור. שוש, ששירתה במטה ה'הגנה' בירושלים, שמעה על הקמת מטה הפלמ"ח בחיפה ופנתה לממונים עליה בבקשה להתגייס לכוח החדש שהוקם. בקשתה אושרה במיפקדה הארצית והיא הוצבה במטה הפלמ"ח בחיפה בתפקיד מזכירה. בין נובמבר 1941 ליוני 1942 שירתה במטה גם זהבה שדה, אשתו של יצחק שדה, בתפקיד מחסנאית הבגדים. שתי הנשים הראשונות שהתגייסו היו מקרב "העירוניות" והיוו דוגמה למתגייסות החדשות. במקביל להצטרפותן של שוש וזהבה למטה הפלמ"ח (נובמבר 1941) גויסו הנשים הראשונות לפלוגה הירושלמית (פלוגה ו'). מעדותו של גיורא שינאן, אז סגן מפקד הפלמ"ח, מסתבר שההחלטה על צירופן לפלוגה הייתה נתונה בידי מפקד הפלוגה - ישראל ליברטובסקי, שגייס את הבנות ללא ידיעת הממונים עליו. שש הבנות הראשונות שגויסו לפלוגה (עמליה בן ארי, חמדה קליין, אורה פפר, כרמלה שיטרית, ניצה קטינקה, רינה תדמור) היו ברובן עירוניות ועמדו במבחני הקבלה של מפקד הפלוגה באופן אישי, כשאר הלוחמים. אחת החברות, רינה תדמור, מספרת שהפניה הגיעה אליה מיצחק שדה, שביקש ממנה להצטרף וגם להמליץ על נשים נוספות. בדומה לגיוס הגברים בשיטת "חבר מביא חבר" והמלצות אחרות, כך פעל גם גיוס הבנות הראשונות.
נראה שגיוס הנשים לא התקבל בחיוב בפיקוד ה'הגנה'. הנשים שהצטרפו לפלוגה נשפטו בפני מפקד המחוז על "כניסה לא חוקית לפלמ"ח על פי תקנות המטכ"ל". תוצאות המשפט אינן ברורות, ולא ברור אם סולקו הבנות מהפלוגה או לא. העדויות מלמדות שבמהלך אימוניה של הפלוגה במשמר-העמק, אישר המטכ"ל את צירופן באופן רשמי, ומפקדיהן נדרשו לתרץ למפקדים הבריטים את סיבת נוכחותן במקום. בזמן האימונים רוכזו הבנות בכיתה אחת. אימוניהן כללו אימון בנשק, ברימונים ובסכינים, בעוד שהגברים אומנו בעיקר בחבלה.
עד סוף מרס 1942 לא עלה שיעור המתגייסות על אחוז אחד (6 - 8 בנות) מתוך 600 מגויסי הפלמ"ח (ברשימת הבנות הראשונות נזכרות גם: איה סבוראי, חנה אבריאל, דבורה פלום, דיתה פרח, אלקה ברוש, צביה כצנלסון, שושנה לרמן).
בתום האימון הכלל-פלוגתי במשמר-העמק (במאי 1942) נשלחו הפלוגות אל מחנות הקבע שלהן. עם ההתבססות במשקים הגיע מספר הבנות המגוייסות מקרב ההתיישבות העובדת ל- 52. את העלייה במספר הנשים המגוייסות יש אולי ליחס ל"צו להתגייסות כללית", שפורסם ב- 21.6.42 כחלק מהיערכות היישוב נוכח איום הפלישה של צבא גרמניה לארץ. באותה עת אישר מטה ה'הגנה' באופן רשמי את גיוס הנשים לפלמ"ח, והתיר גיוסן של כתשעים בנות. הפקודה לא הגדירה מראש את התפקידים המיועדים להן, והעניין היה נתון לפרשנות ונושא למאבק מצידן של הנשים.
כל אחת ואחת מהנשים שהתגייסו נאבקה על מקומה ועל תפקידה במסגרת החדשה שהוקמה. רק במהלך 1943 נדרש מטה הפלמ"ח לגבש באופן מסודר את מסגרת האימונים והפעילות של הנשים בפלוגות.
נראה שגיוס הנשים לא התקבל בחיוב בפיקוד ה'הגנה'. הנשים שהצטרפו לפלוגה נשפטו בפני מפקד המחוז על "כניסה לא חוקית לפלמ"ח על פי תקנות המטכ"ל". תוצאות המשפט אינן ברורות, ולא ברור אם סולקו הבנות מהפלוגה או לא. העדויות מלמדות שבמהלך אימוניה של הפלוגה במשמר-העמק, אישר המטכ"ל את צירופן באופן רשמי, ומפקדיהן נדרשו לתרץ למפקדים הבריטים את סיבת נוכחותן במקום. בזמן האימונים רוכזו הבנות בכיתה אחת. אימוניהן כללו אימון בנשק, ברימונים ובסכינים, בעוד שהגברים אומנו בעיקר בחבלה.
עד סוף מרס 1942 לא עלה שיעור המתגייסות על אחוז אחד (6 - 8 בנות) מתוך 600 מגויסי הפלמ"ח (ברשימת הבנות הראשונות נזכרות גם: איה סבוראי, חנה אבריאל, דבורה פלום, דיתה פרח, אלקה ברוש, צביה כצנלסון, שושנה לרמן).
בתום האימון הכלל-פלוגתי במשמר-העמק (במאי 1942) נשלחו הפלוגות אל מחנות הקבע שלהן. עם ההתבססות במשקים הגיע מספר הבנות המגוייסות מקרב ההתיישבות העובדת ל- 52. את העלייה במספר הנשים המגוייסות יש אולי ליחס ל"צו להתגייסות כללית", שפורסם ב- 21.6.42 כחלק מהיערכות היישוב נוכח איום הפלישה של צבא גרמניה לארץ. באותה עת אישר מטה ה'הגנה' באופן רשמי את גיוס הנשים לפלמ"ח, והתיר גיוסן של כתשעים בנות. הפקודה לא הגדירה מראש את התפקידים המיועדים להן, והעניין היה נתון לפרשנות ונושא למאבק מצידן של הנשים.
כל אחת ואחת מהנשים שהתגייסו נאבקה על מקומה ועל תפקידה במסגרת החדשה שהוקמה. רק במהלך 1943 נדרש מטה הפלמ"ח לגבש באופן מסודר את מסגרת האימונים והפעילות של הנשים בפלוגות.