החברות בשנים 1942 - 1944
פרק חדש בתפקידן ובמעמדן של הנשים בפלמ"ח נפתח עם גיוסן של ההכשרות (משנת 1942) והתגבשות הסכם ההכשרות (בקיץ 1944). מעתה גויסו רוב הנשים במסגרת קבוצתית ולא עוד כ"בודדות". אך חרף צורת גיוס המונית זו, לא תם מאבקן על זכותן כנשים למלא תפקידים ומשימות.
בשנים הראשונות, החל מיוני 1941 ועד ספטמבר 1943 שבו נערך כנס החברות הראשון, הצטרפו הנשים לפלמ"ח כ”בודדות”, רובן מן ההתיישבות העובדת. עם גיוסן החל תהליך ארוך של גיבוש דרך והתוויה של העקרונות המנחים בשילובן באימונים שונים.
ביוני 1942 אישר מטה ה'הגנה' גיוס של תשעים נשים לפלמ"ח - כעשרה אחוזים מהכוח הלוחם. בעקבות החלטה זו הוחל בגיוס הנשים הראשונות לפלוגות א', ב' וג'. הנשים הראשונות שכוונו לפלוגה א' הגיעו לבסיסי הפלוגה ביישובי הדרום ביולי 1942. באותו זמן צורפו עשר בנות המשקים הראשונות לפלוגה ד' העירונית, במגמה להחדיר רוח קיבוצית בפלוגה זו. כבר בשלב זה גדל מספרן של הנשים ששירתו במטה הפלמ"ח, ובנוסף למזכירה ולאפסנאית צורפו למטה שתי אלחוטניות (דרורה מחניימי, עמליה בן-ארי).
בפקודת היום לציון יום השנה להתבססות הפלוגות בבסיסים, שיצאה ב- 21 ביוני 1943, נזכרות הנשים כחלק מאלף ומאה "הלוחמים והלוחמות" של הפלמ"ח.
לאור הניסיון שנצטבר במשך השנתיים הראשונות לפעילותו של הפלמ"ח, החליטו הנשים להתכנס ולדון במעמדן ובמערך האימונים הדרוש להן. בספטמבר 1943 נערך הכינוס של חברות הפלמ"ח במשמר-העמק. השאלות המרכזיות שנדונו בו היו: (1) המסגרת לאימונים הבסיסיים; (2) שילובן של הנשים בתפקידים ביחידה. החלטות הכנס, שאומצו על-ידי מפקדת החטיבה, קבעו אימון נשים בכיתות נפרדות, הכשרתן לתפקידי פיקוד על כיתה ועל מחלקה (מ"מיות ומ"כיות) והכשרתן לתפקידים מקצועיים כגון קשר, עזרה ראשונה, נהגות, סיירות, תפקידים מנהלתיים בפלוגה, סעד, תרבות והסברה. בעקבות החלטת הכנס צורפו כבר באותה שנה שלוש הנשים הראשונות לקורס המ"מים של ה'הגנה' (אלקה דרור-ברוש, שוריקה ברוורמן וחווה אדמון).
אולם השינוי במעמד הנשים לא היה מקיף. מעבר לאימון הבסיסי נאלצו חברות הפלמ"ח להתמודד עם המוסכמה המקשרת נשים עם עבודות שירות, כמקובל, ובצד האימון לתפקידי פיקוד, החלה הכשרה מקצועית לתפקידים שונים כמו: מינהלה, מחנאות, הסברה, שירותים רפואיים. במרוצת הזמן, באמצעות "לחץ מלמטה" ובהתאם לעיקרון של מיצוי הפוטנציאל האישי של כל חברה על-פי דרישתה, זכו הנשים בפלמ"ח למלא תפקידים נוספים בהתאם לרוח הזמן והמקום בו נמצאו.
עם הפיכתו של הפלמ"ח לחטיבה ארצית מגוייסת, ע"פ החלטתו של סנה (הרמ"א) מיום 27 לספטמבר 1943, היוו הנשים חלק אינטגרלי ומוכר בכוח המגוייס. במאמרו בעלון הפלמ"ח מס' 15 (פברואר 1944) בו סיכם את מצב הגיוס של הנשים בפלמ"ח, קבע יצחק שדה שהנשים עצמן הבטיחו את מקומן בפלמ"ח בעצם עובדת גיוסן ונוכחותן במחנות, ודרש לנצל ביתר יעילות את הנשים לתפקידים שאליהם הן מוכשרות.
פרק חדש בתפקידן ובמעמדן של הנשים בפלמ"ח נפתח עם גיוסן של ההכשרות (משנת 1942) והתגבשות הסכם ההכשרות (בקיץ 1944). מעתה גויסו רוב הנשים במסגרת קבוצתית ולא עוד כ"בודדות". אך חרף צורת גיוס המונית זו, לא תם מאבקן על זכותן כנשים למלא תפקידים ומשימות.
ביוני 1942 אישר מטה ה'הגנה' גיוס של תשעים נשים לפלמ"ח - כעשרה אחוזים מהכוח הלוחם. בעקבות החלטה זו הוחל בגיוס הנשים הראשונות לפלוגות א', ב' וג'. הנשים הראשונות שכוונו לפלוגה א' הגיעו לבסיסי הפלוגה ביישובי הדרום ביולי 1942. באותו זמן צורפו עשר בנות המשקים הראשונות לפלוגה ד' העירונית, במגמה להחדיר רוח קיבוצית בפלוגה זו. כבר בשלב זה גדל מספרן של הנשים ששירתו במטה הפלמ"ח, ובנוסף למזכירה ולאפסנאית צורפו למטה שתי אלחוטניות (דרורה מחניימי, עמליה בן-ארי).
בפקודת היום לציון יום השנה להתבססות הפלוגות בבסיסים, שיצאה ב- 21 ביוני 1943, נזכרות הנשים כחלק מאלף ומאה "הלוחמים והלוחמות" של הפלמ"ח.
לאור הניסיון שנצטבר במשך השנתיים הראשונות לפעילותו של הפלמ"ח, החליטו הנשים להתכנס ולדון במעמדן ובמערך האימונים הדרוש להן. בספטמבר 1943 נערך הכינוס של חברות הפלמ"ח במשמר-העמק. השאלות המרכזיות שנדונו בו היו: (1) המסגרת לאימונים הבסיסיים; (2) שילובן של הנשים בתפקידים ביחידה. החלטות הכנס, שאומצו על-ידי מפקדת החטיבה, קבעו אימון נשים בכיתות נפרדות, הכשרתן לתפקידי פיקוד על כיתה ועל מחלקה (מ"מיות ומ"כיות) והכשרתן לתפקידים מקצועיים כגון קשר, עזרה ראשונה, נהגות, סיירות, תפקידים מנהלתיים בפלוגה, סעד, תרבות והסברה. בעקבות החלטת הכנס צורפו כבר באותה שנה שלוש הנשים הראשונות לקורס המ"מים של ה'הגנה' (אלקה דרור-ברוש, שוריקה ברוורמן וחווה אדמון).
אולם השינוי במעמד הנשים לא היה מקיף. מעבר לאימון הבסיסי נאלצו חברות הפלמ"ח להתמודד עם המוסכמה המקשרת נשים עם עבודות שירות, כמקובל, ובצד האימון לתפקידי פיקוד, החלה הכשרה מקצועית לתפקידים שונים כמו: מינהלה, מחנאות, הסברה, שירותים רפואיים. במרוצת הזמן, באמצעות "לחץ מלמטה" ובהתאם לעיקרון של מיצוי הפוטנציאל האישי של כל חברה על-פי דרישתה, זכו הנשים בפלמ"ח למלא תפקידים נוספים בהתאם לרוח הזמן והמקום בו נמצאו.
עם הפיכתו של הפלמ"ח לחטיבה ארצית מגוייסת, ע"פ החלטתו של סנה (הרמ"א) מיום 27 לספטמבר 1943, היוו הנשים חלק אינטגרלי ומוכר בכוח המגוייס. במאמרו בעלון הפלמ"ח מס' 15 (פברואר 1944) בו סיכם את מצב הגיוס של הנשים בפלמ"ח, קבע יצחק שדה שהנשים עצמן הבטיחו את מקומן בפלמ"ח בעצם עובדת גיוסן ונוכחותן במחנות, ודרש לנצל ביתר יעילות את הנשים לתפקידים שאליהם הן מוכשרות.
פרק חדש בתפקידן ובמעמדן של הנשים בפלמ"ח נפתח עם גיוסן של ההכשרות (משנת 1942) והתגבשות הסכם ההכשרות (בקיץ 1944). מעתה גויסו רוב הנשים במסגרת קבוצתית ולא עוד כ"בודדות". אך חרף צורת גיוס המונית זו, לא תם מאבקן על זכותן כנשים למלא תפקידים ומשימות.