היחס לשלל
במצב של לחימה ושל כיבוש יישובים במיוחד, הועמדו לוחמי הפלמ"ח - כמו כל לוחם - בפני בעייה מוסרית: השלל. בדומה לאיסור על ה'סחיבות', אסר הפיקוד לקחת שלל מכל סוג שהוא. 'חוזר' מטה הפלמ"ח מפברואר 1948 קבע חד משמעית, כי הפקעת רכוש האוייב לרשותו ולשימושו של הפרט, או של קבוצת חברים - אסורה בהחלט.
במצב של לחימה ושל כיבוש יישובים במיוחד, הועמדו לוחמי הפלמ"ח - כמו כל לוחם - בפני בעייה מוסרית: השלל. בדומה לאיסור על ה'סחיבות', אסר הפיקוד לקחת שלל מכל סוג שהוא. 'חוזר' מטה הפלמ"ח מפברואר 1948 קבע חד משמעית, כי הפקעת רכוש האוייב לרשותו ולשימושו של הפרט, או של קבוצת חברים - אסורה בהחלט. על הוראה זו חזרו במהלך המלחמה מפקדים בדרגים שונים.
המציאות בשטח הייתה שונה. בתחילה נלקחו כשלל "מזכרות" בלבד- טבעת, כאפיה, או מחרוזת כזכר לניצחון. רוב המפקדים הזוטרים לא ייחסו לכך חשיבות וחלקם אף לא ראה פגם בלקיחת מזכרות או מצרך מזון לצריכה מיידית (כבשים או תרנגולות, למשל). העיקרון שהתקבל אצל רוב החיילים ומפקדיהם הבחין בין שלל לשימוש פרטי לבין שלל לשימוש היחידה-ההכשרה-הכלל:
לגבי הראשון גילו יחס שלילי נחרץ, ואילו את השני ראו בחיוב ואף מיסדו אותו. המפקדים נדרשו לבעייה רק לאחר כיבוש טבריה (אפריל 1948) ובפרט לאחר כיבוש צפת (מאי 1948), כשהתברר שהתופעה מתרחבת וכוללת פריטים בעלי ערך רב. במבצעי כיבוש אלה נלקחו, בנוסף לציוד צבאי ומזון לצריכה מיידית, גם מכשירי רדיו לפצועים, מכונות תפירה להכשרות, כסף לקרן שיועדה למשפחות הנופלים ומצרכי מזון לקיבוצים, שמהם נלקחה קודם לכן אספקה. בחטיבת הראל מונו בגדודים קצינים אחראים שתפקידם היה לרכז את השלל ולהמירו בכסף שישמש לתמיכה במשפחות הנופלים או לצרכים חיוניים אחרים של היחידות, וזאת בניגוד להוראה כי שלל איננו רכושה של היחידה.
ככל שנמשכה המלחמה התרחבה הגישה לשלל היחידתי והפכה לנחלת הכלל. הבעייה החמירה בזמן כיבוש לוד ורמלה (יולי 1948). ייתכן שהדבר כרוך בהצטרפותם לפלמ"ח (החל מאפריל 1948) של רבים שלא עברו את כור המצרף של ההכשרות המגוייסות ולא רכשו את השקפת עולמן בחיי העבודה והאימונים, ולכן היו מועדים יותר ללקיחת שלל, גם למטרות פרטיות. לוחמים (מחטיבת יפתח) שלקחו שלל בזמן כיבוש לוד ורמלה נתבעו להביאו לקצין התרבות בגדודיהם, והכסף הוקדש לטובת פצועי החטיבה. להכשרות הותר לאסוף ציוד חקלאי, וחלוקתו להכשרות התבצעה על ידי המפקדים.
למרות הגינויים מצד ההנהגה המדינית ותנועות ההתיישבות, לא נעלמה תופעת השלל היחידתי, והיא שבה והופיעה בעת שחטיבת הנגב כבשה את באר שבע (אוקטובר 1948). ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, לא קיבל את האבחנה שהיתה מקובלת בפלמ"ח בין סוגי לקיחת שלל, וגינה את התופעה שהפלמ"חניקים, הגם שאינם גונבים לטובתם האישית, מוכנים לגנוב למען היחידה, ההכשרה או הקיבוץ. יחסו המחמיר נבע מרצונו לחסל את תופעת השלל בצבא כולו ומסירובו להנהיג יחס של איפה ואיפה בין היחידות השונות; לגבי יחידות לא פלמ"חאיות הייתה ההבחנה בין שלל פרטי לשלל יחידתי חסרת משמעות.
במציאות של המלחמה, היו אכן נדירות ביותר בפלמ"ח תופעות של לקיחת שלל למטרות פרטיות, ואילו לצרכי היחידה, ההכשרה או המשק נלקח שלל רב, שלא נחשב לגניבה.
נושא השלל, כמו ה'סחיבות', קשור לתפיסה שרווחה בפלמ"ח (ובחוגים רחבים ביישוב) ולפיה הכלל לא רק חשוב מן הפרט, אלא אף מקדש אמצעים הפסולים לגבי הפרט. לכן גילו המפקדים סלחנות לשלל יחידתי, בעוד ששלל פרטי נתפס כפשע של ממש.
המציאות בשטח הייתה שונה. בתחילה נלקחו כשלל "מזכרות" בלבד- טבעת, כאפיה, או מחרוזת כזכר לניצחון. רוב המפקדים הזוטרים לא ייחסו לכך חשיבות וחלקם אף לא ראה פגם בלקיחת מזכרות או מצרך מזון לצריכה מיידית (כבשים או תרנגולות, למשל). העיקרון שהתקבל אצל רוב החיילים ומפקדיהם הבחין בין שלל לשימוש פרטי לבין שלל לשימוש היחידה-ההכשרה-הכלל:
לגבי הראשון גילו יחס שלילי נחרץ, ואילו את השני ראו בחיוב ואף מיסדו אותו. המפקדים נדרשו לבעייה רק לאחר כיבוש טבריה (אפריל 1948) ובפרט לאחר כיבוש צפת (מאי 1948), כשהתברר שהתופעה מתרחבת וכוללת פריטים בעלי ערך רב. במבצעי כיבוש אלה נלקחו, בנוסף לציוד צבאי ומזון לצריכה מיידית, גם מכשירי רדיו לפצועים, מכונות תפירה להכשרות, כסף לקרן שיועדה למשפחות הנופלים ומצרכי מזון לקיבוצים, שמהם נלקחה קודם לכן אספקה. בחטיבת הראל מונו בגדודים קצינים אחראים שתפקידם היה לרכז את השלל ולהמירו בכסף שישמש לתמיכה במשפחות הנופלים או לצרכים חיוניים אחרים של היחידות, וזאת בניגוד להוראה כי שלל איננו רכושה של היחידה.
ככל שנמשכה המלחמה התרחבה הגישה לשלל היחידתי והפכה לנחלת הכלל. הבעייה החמירה בזמן כיבוש לוד ורמלה (יולי 1948). ייתכן שהדבר כרוך בהצטרפותם לפלמ"ח (החל מאפריל 1948) של רבים שלא עברו את כור המצרף של ההכשרות המגוייסות ולא רכשו את השקפת עולמן בחיי העבודה והאימונים, ולכן היו מועדים יותר ללקיחת שלל, גם למטרות פרטיות. לוחמים (מחטיבת יפתח) שלקחו שלל בזמן כיבוש לוד ורמלה נתבעו להביאו לקצין התרבות בגדודיהם, והכסף הוקדש לטובת פצועי החטיבה. להכשרות הותר לאסוף ציוד חקלאי, וחלוקתו להכשרות התבצעה על ידי המפקדים.
למרות הגינויים מצד ההנהגה המדינית ותנועות ההתיישבות, לא נעלמה תופעת השלל היחידתי, והיא שבה והופיעה בעת שחטיבת הנגב כבשה את באר שבע (אוקטובר 1948). ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן-גוריון, לא קיבל את האבחנה שהיתה מקובלת בפלמ"ח בין סוגי לקיחת שלל, וגינה את התופעה שהפלמ"חניקים, הגם שאינם גונבים לטובתם האישית, מוכנים לגנוב למען היחידה, ההכשרה או הקיבוץ. יחסו המחמיר נבע מרצונו לחסל את תופעת השלל בצבא כולו ומסירובו להנהיג יחס של איפה ואיפה בין היחידות השונות; לגבי יחידות לא פלמ"חאיות הייתה ההבחנה בין שלל פרטי לשלל יחידתי חסרת משמעות.
במציאות של המלחמה, היו אכן נדירות ביותר בפלמ"ח תופעות של לקיחת שלל למטרות פרטיות, ואילו לצרכי היחידה, ההכשרה או המשק נלקח שלל רב, שלא נחשב לגניבה.
נושא השלל, כמו ה'סחיבות', קשור לתפיסה שרווחה בפלמ"ח (ובחוגים רחבים ביישוב) ולפיה הכלל לא רק חשוב מן הפרט, אלא אף מקדש אמצעים הפסולים לגבי הפרט. לכן גילו המפקדים סלחנות לשלל יחידתי, בעוד ששלל פרטי נתפס כפשע של ממש.