היחס למרות הדרג המדיני
כזרוע הצבאית של אירגון ה'הגנה', קידש גם הפלמ"ח, כעיקרון, את הכפיפות למרות המוסדות הלאומיים: לפני קום המדינה היו אלה הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, ולאחר מאי 1948 - ממשלת ישראל.
כזרוע הצבאית של אירגון ה'הגנה', קידש גם הפלמ"ח, כעיקרון, את הכפיפות למרות המוסדות הלאומיים: לפני קום המדינה היו אלה הסוכנות היהודית וההסתדרות הציונית, ולאחר מאי 1948 - ממשלת ישראל. חרף התביעה שעלתה בעקבות אירועים שונים מתוך שורות הפלמ"ח לפעול כנגד הבריטים ו/או הערבים - בניגוד למדיניות ה'הבלגה' של מוסדות היישוב - שמרו מטה הפלמ"ח ופקודיו בקפדנות על מדיניות ההבלגה, ואף פעלו כנגד אירגוני 'הפורשים', שלא קיבלו על עצמם את המרות הלאומית.
השמירה על עקרון הכפיפות לדרג המדיני גרמה לעיתים למרירות ולתיסכול בקרב אנשי הפלמ"ח. כך למשל, בעת שאלפים מבני היישוב התגייסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה (היו גם מנהיגים בקרב הישוב שסברו כי על הפלמ"ח להצטרף לגיוס זה), בחרו לא מעטים מאנשי הפלמ"ח, שלא הירבו להשתתף בפעולות מבצעיות, לעזוב את שורותיו ולהצטרף למתגייסים לצבא הבריטי היוצאים להילחם באויב הנאצי, בניגוד לדעת ראשי ה'הגנה'.
כאשר סיכן מספר העוזבים את המשך קיומו של הפלמ"ח, נחלצו מפקדי ה'הגנה', אליהו גולומב וישראל גלילי, לשכנע את הפלמ"חניקים כי חשיבותו של הצבא העברי המגוייס הראשון מאז ימי בר-כוכבא אינה נופלת מחשיבות הגיוס לצבא הבריטי. מסע השכנוע הצליח. מגוייסי הפלמ"ח הכירו בחשיבות ההישארות במסגרת הצבאית העצמאית, וגם אלה שרצו לעזוב את הפלמ"ח קיבלו את מרות ההנהגה, והמשיכו למלא את תפקידם במסגרת סידור העבודה של הקיבוץ.
דוגמא זו משקפת את האופן שבו הוקנתה לפלמ"חאים ההכרה במרות הפיקוד וההנהגה. הכרה זו לא נכפתה אלא הוטמעה בדרכים חינוכיות: באמצעות עלון הפלמ"ח, שיחות שכנוע של מפקדים ומנהיגים, טקסים, הרצאות וכיוצא באלה. רק במיקרים בודדים לא הספיקו האמצעים ההסברתיים, ופיקוד הפלמ"ח נדרש לאמצעים משמעתיים. פרשת "עם לוחם" הייתה אחד מהם: קבוצת צעירים מן הפלמ"ח, חברו אל יוזמה של צעירים מאצ"ל ב- 1943, להקים ארגון שיפעל באופן קיצוני כנגד הבריטים, בניגוד למדיניות הנהגת היישוב. כאשר נדרשו להשתתף בפעולה שהתכוונה לפגוע בנציב העליון, דיווחו הצעירים על כך למפקדם. הפיקוד הטיל איסור על השתתפותם בפעולה ובארגון בכלל, והעמידם למשפט. הצעירים ננזפו ונשלחו ליחידת המילואים של הפלמ"ח (ה'רזרבה').
השמירה על עקרון הכפיפות לדרג המדיני גרמה לעיתים למרירות ולתיסכול בקרב אנשי הפלמ"ח. כך למשל, בעת שאלפים מבני היישוב התגייסו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה (היו גם מנהיגים בקרב הישוב שסברו כי על הפלמ"ח להצטרף לגיוס זה), בחרו לא מעטים מאנשי הפלמ"ח, שלא הירבו להשתתף בפעולות מבצעיות, לעזוב את שורותיו ולהצטרף למתגייסים לצבא הבריטי היוצאים להילחם באויב הנאצי, בניגוד לדעת ראשי ה'הגנה'.
כאשר סיכן מספר העוזבים את המשך קיומו של הפלמ"ח, נחלצו מפקדי ה'הגנה', אליהו גולומב וישראל גלילי, לשכנע את הפלמ"חניקים כי חשיבותו של הצבא העברי המגוייס הראשון מאז ימי בר-כוכבא אינה נופלת מחשיבות הגיוס לצבא הבריטי. מסע השכנוע הצליח. מגוייסי הפלמ"ח הכירו בחשיבות ההישארות במסגרת הצבאית העצמאית, וגם אלה שרצו לעזוב את הפלמ"ח קיבלו את מרות ההנהגה, והמשיכו למלא את תפקידם במסגרת סידור העבודה של הקיבוץ.
דוגמא זו משקפת את האופן שבו הוקנתה לפלמ"חאים ההכרה במרות הפיקוד וההנהגה. הכרה זו לא נכפתה אלא הוטמעה בדרכים חינוכיות: באמצעות עלון הפלמ"ח, שיחות שכנוע של מפקדים ומנהיגים, טקסים, הרצאות וכיוצא באלה. רק במיקרים בודדים לא הספיקו האמצעים ההסברתיים, ופיקוד הפלמ"ח נדרש לאמצעים משמעתיים. פרשת "עם לוחם" הייתה אחד מהם: קבוצת צעירים מן הפלמ"ח, חברו אל יוזמה של צעירים מאצ"ל ב- 1943, להקים ארגון שיפעל באופן קיצוני כנגד הבריטים, בניגוד למדיניות הנהגת היישוב. כאשר נדרשו להשתתף בפעולה שהתכוונה לפגוע בנציב העליון, דיווחו הצעירים על כך למפקדם. הפיקוד הטיל איסור על השתתפותם בפעולה ובארגון בכלל, והעמידם למשפט. הצעירים ננזפו ונשלחו ליחידת המילואים של הפלמ"ח (ה'רזרבה').