יחס לרכוש - ה'סחיבות'
ה'סחיבות' - גניבות מלולים, מרפתות וממטעים של הקיבוצים בהם שכנו מחלקות הפלמ"ח או של קיבוצים סמוכים - היוו חלק בלתי נפרד מהווי הפלמ"ח בכלל וההכשרות המגוייסות בפרט. ההפרדה בין 'סחיבה' לגניבה שיקפה את ההבחנה בין מקרה שנתפס כקל ערך לבין מעשה חמור שהוא שלילי ואין לקבלו בשום אופן.
ה'סחיבות' - גניבות מלולים, מרפתות וממטעים של הקיבוצים בהם שכנו מחלקות הפלמ"ח או של קיבוצים סמוכים - היוו חלק בלתי נפרד מהווי הפלמ"ח בכלל וההכשרות המגוייסות בפרט. ההפרדה בין 'סחיבה' לגניבה שיקפה את ההבחנה בין מקרה שנתפס כקל ערך לבין מעשה חמור שהוא שלילי ואין לקבלו בשום אופן. ה'סחיבה' נבדלה מ'גניבה' גם על פי מטרתה ועל פי זהות הקורבן. מה שנלקח למען הקולקטיב (ההכשרה או המחלקה) ולא למען הכיס הפרטי, הוכתר בשם 'סחיבה', שהעניק מעמד כמעט לגיטימי למעשה. 'סחיבות' מן הבריטים נחשבו למוצדקות, בעיקר גניבת הנשק, שהייתה בחינת "מיצווה" ובוצעה בהוראת הפיקוד. ה'סחיבות' מערבים, שהיו בעיקר גניבת יבול או מצרכים, ונעשו מתוך זלזול בבעלים, גררו תגובה שלילית מהפיקוד. חמורות מהן היו 'סחיבות' מן המשק השכן והחמורות מכל היו 'סחיבות' מן המשק בו עבדת. לעיתים הסתפקו הפלמ"חניקים ב'סחיבת' מצרכי מזון כמו כריכים או פירות, אך קרה שחשקה נפשם בבשר תרנגולת, ואז היה דרוש תיכנון מדוייק לפשיטה על הלול. חיים חפר כתב על כך כי לפלמחניק שנתגלה היה מוכן תירוץ למעשה כזה: "התרנגולות התחילו...".
'הסחיבות' טיפחו הווי מיוחד ושימשו גורם מלכד, ועדים לכך הצ’יזבטים הרבים, והאיזכורים בפיזמונים, המשקפים יחס סלחני ולעיתים אפילו חיובי לתופעה. ואולם, ה'סחיבות' העכירו את היחסים עם המשקים המארחים. לא בקיבוץ אחד סופר, כי ברגע שעזבה ההכשרה את הקיבוץ, "עלתה רמת ההטלה בלול התרנגולות בעשרות אחוזים והיבול במטעי הפרי גדל להפליא"... לא פעם חרגו 'הסחיבות' מתחום מוצרי המזון שנועדו להשלים את תפריט המחלקה או לעשות 'קומזיץ', וכללו כמויות גדולות של מזון או פריטי ציוד (מחרשה למשל) שהמחלקה לא נזקקה להם כלל.
פיקוד הפלמ"ח שלל באופן מוחלט את 'הסחיבות' וידוע המקרה של מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה, שסירב לאכול פירות משומרים שנגנבו ממפעל השימורים של קיבוץ גבעת חיים (ויועדו לצבא הבריטי). במקרה אחר הגיב המשורר נתן אלתרמן, על מעשה שהיה עד לו בעת שנסע ברכבת, כאשר קבוצת פלמ"חניקים בדרכה לכנס הפלמ"ח השני (יולי 1945), נחשדה על ידו בטעות כמי ש'סחבה' אבטיחים ממוכר ערבי בתחנת הרכבת בטול כרם. עובדתית, מעשה הסחיבה נעשה על ידי נערי תנועת "הנוער והעובד". בכול אופן, פזמון התגובה של המשורר, פורסם ב"טור השביעי", טורו של אלתרמן בעיתון 'דבר', ומטה הפלמ"ח פקד על כל המפקדים לקרוא אותו לפני פקודיהם. אלתרמן הצביע בפזמונו על שורש הבעיה:
"ואל נאמר שהמקרה הוא מיקרוסקופי [...] במיקרוסקופ, אחי, נגלים החיידקים".
פיקוד הפלמ"ח הוטרד ממעשים אלה ובוויכוחים שנערכו בקרב חברי הפלמ"ח, עלו תחושות קשות. ואולם כל הנזיפות והבירורים של מפקדים ושל חברי קיבוצים לא הפסיקו את התופעה (ייתכן שהדבר מעיד על מידת המאמץ שהושקע בהפסקתה?). עם זאת יש לזכור, כי תופעת ה'סחיבות' לא התקיימה רק במסגרת הפלמ"ח והייתה חלק מתרבות רחבה יותר ביישוב. ה'סחיבות' גם לא העידו על רמת המשמעת הכללית - המשמעת המבצעית של לוחמי הפלמ"ח הייתה גבוהה ביותר משך כל קיומו.
התופעה המשיכה להתקיים, אולי בגלל זיקתה לשני גורמי יסוד בתרבות הפלמ"חאית: הקבוצה כערך, ורוח החברותא המיוחדת לה. הכלל נתפס כקודם לפרט, וגיבוש הקבוצה, גם בדרך של מעשי קונדס, נראה חיובי ואף הכרחי. פלמ"חניקים מן השורה גילו אהדה ל'סחיבות', כחלק מההווי הפלמ"חאי המלכד, בדומה לשירה הקולנית בחדר האוכל של הקיבוץ, כאשר הגשת המנות נתעכבה למעלה מהמצופה. יוצאי הפלמ"ח ייחסו ל'סחיבות' ערך חיובי, כמטפחות יוזמה ואלתור, ההכרחיים בארגון צבאי-מחתרתי ובצ’יזבטים תוארה 'הסחיבה’ כאתגר:
"כאשר רצו חברי הכשרת הפלמ"ח במשמר העמק לסחוב שפן [ארנבת] מן השפנייה, התחזו לתיירים עם מצלמה. אם נראו אנשים בסביבה, הם היו נעמדים בפוזה של תיירים ומצטלמים עם השפן, משלא נראה אף אחד, היו מכניסים את השפן לתוך תרמיל ומוציאים שפן שני. "
הגם שרבים בפלמ"ח הסתייגו מן התופעות הללו, נמצא מי שלימד עליהן סנגוריה, ומצא סיבות ותירוצים שונים: היו שפטרו את העניין כמעשה קונדס ומשובת נעורים. אחרים הצדיקו אותן בצורך הפיסי של צעירים שנדרשים לפעילות גופנית קשה הצורכת אנרגיה רבה, והמחסור מאלצם לגנוב. לפי טענה אחרת היו ה'סחיבות’ תגובה לקיפוחו של הפלמ"ח במזון, בביגוד ובציוד צבאי. מכל מקום, באווירה הכללית הן נראו כבלתי מזיקות או כרע הכרחי, הנובע מן התנאים המיוחדים של השירות בפלמ"ח.
'הסחיבות' טיפחו הווי מיוחד ושימשו גורם מלכד, ועדים לכך הצ’יזבטים הרבים, והאיזכורים בפיזמונים, המשקפים יחס סלחני ולעיתים אפילו חיובי לתופעה. ואולם, ה'סחיבות' העכירו את היחסים עם המשקים המארחים. לא בקיבוץ אחד סופר, כי ברגע שעזבה ההכשרה את הקיבוץ, "עלתה רמת ההטלה בלול התרנגולות בעשרות אחוזים והיבול במטעי הפרי גדל להפליא"... לא פעם חרגו 'הסחיבות' מתחום מוצרי המזון שנועדו להשלים את תפריט המחלקה או לעשות 'קומזיץ', וכללו כמויות גדולות של מזון או פריטי ציוד (מחרשה למשל) שהמחלקה לא נזקקה להם כלל.
פיקוד הפלמ"ח שלל באופן מוחלט את 'הסחיבות' וידוע המקרה של מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה, שסירב לאכול פירות משומרים שנגנבו ממפעל השימורים של קיבוץ גבעת חיים (ויועדו לצבא הבריטי). במקרה אחר הגיב המשורר נתן אלתרמן, על מעשה שהיה עד לו בעת שנסע ברכבת, כאשר קבוצת פלמ"חניקים בדרכה לכנס הפלמ"ח השני (יולי 1945), נחשדה על ידו בטעות כמי ש'סחבה' אבטיחים ממוכר ערבי בתחנת הרכבת בטול כרם. עובדתית, מעשה הסחיבה נעשה על ידי נערי תנועת "הנוער והעובד". בכול אופן, פזמון התגובה של המשורר, פורסם ב"טור השביעי", טורו של אלתרמן בעיתון 'דבר', ומטה הפלמ"ח פקד על כל המפקדים לקרוא אותו לפני פקודיהם. אלתרמן הצביע בפזמונו על שורש הבעיה:
"ואל נאמר שהמקרה הוא מיקרוסקופי [...] במיקרוסקופ, אחי, נגלים החיידקים".
פיקוד הפלמ"ח הוטרד ממעשים אלה ובוויכוחים שנערכו בקרב חברי הפלמ"ח, עלו תחושות קשות. ואולם כל הנזיפות והבירורים של מפקדים ושל חברי קיבוצים לא הפסיקו את התופעה (ייתכן שהדבר מעיד על מידת המאמץ שהושקע בהפסקתה?). עם זאת יש לזכור, כי תופעת ה'סחיבות' לא התקיימה רק במסגרת הפלמ"ח והייתה חלק מתרבות רחבה יותר ביישוב. ה'סחיבות' גם לא העידו על רמת המשמעת הכללית - המשמעת המבצעית של לוחמי הפלמ"ח הייתה גבוהה ביותר משך כל קיומו.
התופעה המשיכה להתקיים, אולי בגלל זיקתה לשני גורמי יסוד בתרבות הפלמ"חאית: הקבוצה כערך, ורוח החברותא המיוחדת לה. הכלל נתפס כקודם לפרט, וגיבוש הקבוצה, גם בדרך של מעשי קונדס, נראה חיובי ואף הכרחי. פלמ"חניקים מן השורה גילו אהדה ל'סחיבות', כחלק מההווי הפלמ"חאי המלכד, בדומה לשירה הקולנית בחדר האוכל של הקיבוץ, כאשר הגשת המנות נתעכבה למעלה מהמצופה. יוצאי הפלמ"ח ייחסו ל'סחיבות' ערך חיובי, כמטפחות יוזמה ואלתור, ההכרחיים בארגון צבאי-מחתרתי ובצ’יזבטים תוארה 'הסחיבה’ כאתגר:
"כאשר רצו חברי הכשרת הפלמ"ח במשמר העמק לסחוב שפן [ארנבת] מן השפנייה, התחזו לתיירים עם מצלמה. אם נראו אנשים בסביבה, הם היו נעמדים בפוזה של תיירים ומצטלמים עם השפן, משלא נראה אף אחד, היו מכניסים את השפן לתוך תרמיל ומוציאים שפן שני. "
הגם שרבים בפלמ"ח הסתייגו מן התופעות הללו, נמצא מי שלימד עליהן סנגוריה, ומצא סיבות ותירוצים שונים: היו שפטרו את העניין כמעשה קונדס ומשובת נעורים. אחרים הצדיקו אותן בצורך הפיסי של צעירים שנדרשים לפעילות גופנית קשה הצורכת אנרגיה רבה, והמחסור מאלצם לגנוב. לפי טענה אחרת היו ה'סחיבות’ תגובה לקיפוחו של הפלמ"ח במזון, בביגוד ובציוד צבאי. מכל מקום, באווירה הכללית הן נראו כבלתי מזיקות או כרע הכרחי, הנובע מן התנאים המיוחדים של השירות בפלמ"ח.