פעילות טיפולית
המוטו שהנחה את הצוות של 'בית הי"ד' היה לאפשר לפצועים לחיות חיים נורמליים ככל הניתן, מתוך כוונה לסייע בחזרתם לפעילות רגילה.
אסתר אבני (קנטור) ריכזה את ניהולו השוטף של 'בית הי"ד', בעזרתן של חנה בזם שהייתה אחראית על לימודים והשכלה ויונינה טלמון שהייתה מופקדת על הפעילות התרבותית. סייעו בידן חברות פלמ"ח אחדות. את הארוחות בישלו שתי חברות מקיבוץ יגור, שגוייסו למשימה זו.
· הטיפול הרפואי בפצועים הופקד בידי ד"ר היימן, רופא הומיאופת, שהיה מחלוצי המומחים בארץ בתחום ההומיאופתיה (טיפול רפואי המתבסס על תרופות המורכבות מחומרים טבעיים בלבד ומיועדות לעורר בחולה כוחות התנגדות פנימיים למחלה, ללא היזקקות לתרופות הנהוגות ברפואה הקונבנציונלית). ד"ר היימן נתן לפצועים אך ורק תרופות הומיאופתיות (לא השתמש כלל במורפיום) ומירשמיו עזרו להם להתגבר על כאביהם. במקביל, קיבלו הפצועים הזקוקים לכך טיפול פיזיותרפי. המוטו שהנחה את הצוות של 'בית הי"ד' היה לאפשר לפצועים לחיות חיים נורמליים ככל הניתן, מתוך כוונה לסייע בחזרתם לפעילות רגילה. הבית הכיל בתקופות השיא שלו 65-60 פצועים. כתשעים אחוזים מהם היו נכים בדרגות שונות של חומרה. בכל חדר גרו 6-7 פצועים. פעילותן של חברות הפלמ"ח עם הפצועים התמקדה בעיקר בשיקום נפשי. הן השתדלו להעניק לבאי המקום תחושה ביתית ומשפחתית, ולשתפם בתיפעולו. בית ההחלמה התנהל באווירה של רוגע, סובלנות, פתיחות ויצירתיות, שנועדו ליצור תחושת שייכות ולחדש את תחושת שמחת חיים של הפצועים. הפעילות השיקומית בבית ההחלמה נחלקה לתחומים אחדים:
· ביוזמת חנה בזם ובהדרכתה הוקם בית מלאכה לשיקום ולריפוי בעיסוק, במסגרתו עבדו בכריכה, באריגה, בנגרות וכדומה.
· פיתוח פעילות חברתית באמצעות נגינה, ריקודים, הפעלת מקהלה מקרב הפצועים והצוות, הזמנת מרצים בנושאים שונים והופעות של אמנים.
· הפעלת מערכת לימודים וחוגים בתחומים מגוונים, ועריכת מבצעים מיוחדים, כגון טיולים באתרי קרבות או קטיף תפוזים בפרדסי האזור, שהכנסותיו הוקדשו לרכישת אנציקלופדיה בריטניקה לספריה של בית ההחלמה.
'בית הי"ד' פעל עד פברואר 1949. ההיחלצות להקמתו, אופני התארגנותו, דרכי הפעלתו היום-יומית והרוח ששרתה על המחלימים בין כתליו היוו עדות ממשית למודעות ששררה בפלמ"ח כי היחידה היא בגדר משפחה שמחובתה להגיש סיוע לחבריה הנזקקים.
· הטיפול הרפואי בפצועים הופקד בידי ד"ר היימן, רופא הומיאופת, שהיה מחלוצי המומחים בארץ בתחום ההומיאופתיה (טיפול רפואי המתבסס על תרופות המורכבות מחומרים טבעיים בלבד ומיועדות לעורר בחולה כוחות התנגדות פנימיים למחלה, ללא היזקקות לתרופות הנהוגות ברפואה הקונבנציונלית). ד"ר היימן נתן לפצועים אך ורק תרופות הומיאופתיות (לא השתמש כלל במורפיום) ומירשמיו עזרו להם להתגבר על כאביהם. במקביל, קיבלו הפצועים הזקוקים לכך טיפול פיזיותרפי. המוטו שהנחה את הצוות של 'בית הי"ד' היה לאפשר לפצועים לחיות חיים נורמליים ככל הניתן, מתוך כוונה לסייע בחזרתם לפעילות רגילה. הבית הכיל בתקופות השיא שלו 65-60 פצועים. כתשעים אחוזים מהם היו נכים בדרגות שונות של חומרה. בכל חדר גרו 6-7 פצועים. פעילותן של חברות הפלמ"ח עם הפצועים התמקדה בעיקר בשיקום נפשי. הן השתדלו להעניק לבאי המקום תחושה ביתית ומשפחתית, ולשתפם בתיפעולו. בית ההחלמה התנהל באווירה של רוגע, סובלנות, פתיחות ויצירתיות, שנועדו ליצור תחושת שייכות ולחדש את תחושת שמחת חיים של הפצועים. הפעילות השיקומית בבית ההחלמה נחלקה לתחומים אחדים:
· ביוזמת חנה בזם ובהדרכתה הוקם בית מלאכה לשיקום ולריפוי בעיסוק, במסגרתו עבדו בכריכה, באריגה, בנגרות וכדומה.
· פיתוח פעילות חברתית באמצעות נגינה, ריקודים, הפעלת מקהלה מקרב הפצועים והצוות, הזמנת מרצים בנושאים שונים והופעות של אמנים.
· הפעלת מערכת לימודים וחוגים בתחומים מגוונים, ועריכת מבצעים מיוחדים, כגון טיולים באתרי קרבות או קטיף תפוזים בפרדסי האזור, שהכנסותיו הוקדשו לרכישת אנציקלופדיה בריטניקה לספריה של בית ההחלמה.
'בית הי"ד' פעל עד פברואר 1949. ההיחלצות להקמתו, אופני התארגנותו, דרכי הפעלתו היום-יומית והרוח ששרתה על המחלימים בין כתליו היוו עדות ממשית למודעות ששררה בפלמ"ח כי היחידה היא בגדר משפחה שמחובתה להגיש סיוע לחבריה הנזקקים.