הגברת קצב פעילות העפלה

החוליות ערכו סיורים והכירו את תוואי השטח והדרכים הגלויות והנסתרות בו, עד 10 קילומטרים מעבר לגבול. בעקבות הגיחות הוכנו תרשימים שנועדו לסייע בבחירת נתיבי תנועה חליפיים בהתאם לצורך. בתקופה זו היה מספר העולים מהצפון מצומצם, והגעתם נעשתה בנתיבים רבים. אנשי הפלמ"ח רכשו ניסיון מבצעי, הכירו את מיגוון הגורמים הצבאיים והאזרחיים הכרוכים בהעפלה, הבינו את הקשיים ולמדו את הדרכים לפתרונם. כל אלה הגבירו את ביטחונם ואיפשרו את הגברת קצב ההעפלה מצפון. נציגי 'המוסד לעלייה ב' שפעלו משני צידי הגבול, הכירו בכושרם של הפלמ"חאים וביתרון שהיה להם על-פני המבריחים "המקצועיים". בהנהגתם שופר ללא הכר ביטחונם האישי של המעפילים בשלב הקריטי של מעבר הגבול, ושלומם הובטח עם כניסתם לתחומי הארץ, מבלי שהדבר יהיה כרוך בתוספת תשלום.
על רקע זה הוחלט ביוני 1944 לרכז את פעילותו של הפלמ"ח בנושא ההעפלה היבשתית בקיבוץ איילת-השחר. בישובים בהן פעלו חוליות קודם לכן, הושארו נציג אחד או שנים בלבד, שנועדו להעניק סיוע דחוף בעת הצורך. כל יתר הפלמ"חאים שעסקו בהעפלה רוכזו באיילת-השחר. שינוי מתכונת הפעילות נבע גם משום שהתברר ששיטת פיזור החוליות במשקים היא שיטה בזבזנית בכוח-אדם ובכסף, שכן אנשי החוליות לא עסקו תמיד עיסוק מלא בענייני עלייה, והשליטה, וכן הקשר עימם היו רופפים. השם - "החוליה", שניתן בשעתו ליחידה החדשה, נותר בעינו.