מלווי אוניות המעפילים

בשנים 1948-1945 ליוו אנשי הפלמ"ח את 65 אוניות המעפילים שהפליגו לארץ-ישראל.
באביב 1945, שבועות אחדים לפני תום מלחמת העולם השנייה, הגיעו לאיטליה ראשוני הימאים (מהפלי"ם) והאלחוטנים של הפלמ"ח. בואם היה חלק מההכנות לחידוש מפעל ההעפלה, בהנחייתו של 'המוסד לעלייה ב''.
מספר המלווים בכל אונייה נקבע לפי גודלה ומספר מעפיליה. בספינות קטנות היו שני מלווים: מפקד האונייה (בדרך-כלל מהפלי"ם) ואיש קשר ('גדעוני' שהיה לרוב חבר פלמ"ח או 'הגנה'). באוניות בינוניות נע מספר המלווים בין שלושה לחמישה. באוניות הגדולות, שהסיעו אלפי מעפילים, התרחב הצוות בהתאם. המלווים פעלו באוניות המעפילים כצוות מקביל לצוות המלחים הזר ופיקחו על עבודתם.
קורסים למלווים נערכו על-פי הצורך. כך, לדוגמא, השתתפו עשרה אנשי פלמ"ח בקורס שנערך בגבעת-זייד בסוף מרס 1946 וארך שבועיים. תוכנית הקורס כללה אימוני ספורט שימושי, קליעה באקדח, ניווט, עזרה ראשונה, ניסוח תשדורות בקשר, חקירה ואיסוף ידיעות, חלוקת מזון ואחסנתו ומידע על פעילות כוחות הביטחון הבריטים נגד ההעפלה בארץ ובחו"ל.
כאשר נתפסה אוניית המעפילים בידי הבריטים, נעשו מאמצים להבריח את המלווים מן האונייה ולמנוע בכל דרך את זיהויים ומעצרם. בחלק מהמקרים הצטרפו המלווים למעפילים שגורשו לקפריסין, ולאחר זמן מה חמקו מהאי ושבו לעסוק במלאכת ההעפלה או חזרו לשרת ביחידתם המקורית בפלמ"ח.
רוב המלווים היו צעירים מאד, חסרי ניסיון חיים וזרים בהתנהגותם למעפילים. ואף על פי כן קיבלו עליהם המעפילים בדרך-כלל את מרותם מרצון ונשמעו להוראותיהם ללא עוררין. עובדה זו הדגישה את מידת האחריות הרבה שנטלו המלווים על כתפיהם ואת גודל האתגר שבו נתבעו להתמודד במהלך משימת ההעפלה.