ההתנגדות באוניות המעפילים
ההחלטה להפעיל את אוכלוסיית המעפילים האזרחית, גברים ונשים בכל הגילאים והמצבים, מול חיילי הצי הבריטי, חייבה ניווט זהיר שבו מאבק הכוח יגביר את התהודה בדעת-הקהל העולמית מבלי שידרדר לאלימות בלתי מבוקרת שעלולה להמיט אסון על המעפילים.
מאבק בבריטים נגד הגירוש
העברת מעפילים לגירוש
גירוש לקפריסין
הורדת מעפילה מהאוניה
הורדת גופת מעפיל מהאוניה
ההעפלה בתקופת המאבק נגד הבריטים בשנים 1948-1945, התנהלה ביוזמת ההנהגה המדינית בארץ באמצעות 'המוסד לעליה ב'', ולקחו בה חלק גם ניצולי השואה באירופה ומתנדבים יהודים מהעולם (בעזרה כספית ובשירות בפועל בצוותי האוניות). מטרת מפעל ההעפלה הייתה להוציא את היהודים ממחנות הפליטים ולהביאם לארץ, למרות איסור העלייה של שלטונות המנדט הבריטי, ולעורר במעשה זה את דעת הקהל העולמית לתמיכה במאבק הפוליטי נגד מדיניות בריטניה בארץ. השמות שנתן שאול מאירוב (אביגור), ראש 'המוסד', לאוניות המעפילים עם התקרבן לחופי הארץ, סימלו את מאבקו של היישוב על זכותו לעלייה חופשית ולבניית ביתו הלאומי בארץ.
ההחלטה להפעיל את אוכלוסיית המעפילים האזרחית, גברים ונשים בכל הגילאים והמצבים, מול חיילי הצי הבריטי, חייבה ניווט זהיר שבו מאבק הכוח יגביר את התהודה בדעת-הקהל העולמית מבלי שידרדר לאלימות בלתי מבוקרת שעלולה להמיט אסון על המעפילים (ולכן לא נענו עמיתיו בהנהגה הציונית להצעת בן-גוריון לארגן את "עליה ג" - בכוח הנשק). עם הזמן נוצרה מערכת של מעין "כללי משחק" מוסכמים בין שני הצדדים, הבריטי והיהודי, לגבי הדרכים לניהול מאבק ההעפלה. כל הפרה של הכללים, כגון שימוש של המעפילים בנשק חם, עלולה הייתה לגרום לאסון בעת התלהטות הרוחות כנגד הבריטים הבאים לעצרם.
במהלך ההתנגדות באוניות המעפילים נהרגו עשרה מעפילים ומאות נפצעו. המורכבות של סוגיית ההתנגדות השפיעה על השוני - לעתים עד כדי ניגוד - בעמדות הנהגת היישוב לגביה, במיוחד לאחר מקרים בהם גבתה ההתנגדות קורבנות בנפש בקרב המעפילים ניצולי השואה. עם זאת, מארגני ההעפלה שמרו לעצמם את הזכות לתת הוראות ספציפיות לכל ספינה באשר לאופי ולמידת ההתנגדות שעל מפקדיה להפעיל, בהתאם לנסיבות הפוליטיות ששררו בארץ במועד התקרבותה לחוף.
ההתנגדות באוניות המעפילים נחלקה לשלבים אחדים:
1) מאוגוסט 1945 עד יולי 1946, נשאו לוחמי הפלמ"ח ואנשי היישוב בעיקר את עול ההתנגדות לחסימת ההעפלה. אוניות המעפילים צוו להקשות על לכידתן.
2) מאוגוסט 1946 עד ספטמבר 1947, נכנסו המעפילים במרבית האוניות שנלכדו בידי הבריטים למאבק פיסי עיקש ונואש, שגבה מהם פצועים והרוגים, נגד כוחות הביטחון הבריטים שתפסו את אוניותיהם והעבירו אותם למחנות מעצר בקפריסין.
3) מאוקטובר 1947 עד מאי 1948, דעכה ההתנגדות באוניות המעפילים וקיבלה ביטוי סמלי וטיקסי בעיקרו, לנוכח השינוי במצב המדיני.
ההחלטה להפעיל את אוכלוסיית המעפילים האזרחית, גברים ונשים בכל הגילאים והמצבים, מול חיילי הצי הבריטי, חייבה ניווט זהיר שבו מאבק הכוח יגביר את התהודה בדעת-הקהל העולמית מבלי שידרדר לאלימות בלתי מבוקרת שעלולה להמיט אסון על המעפילים (ולכן לא נענו עמיתיו בהנהגה הציונית להצעת בן-גוריון לארגן את "עליה ג" - בכוח הנשק). עם הזמן נוצרה מערכת של מעין "כללי משחק" מוסכמים בין שני הצדדים, הבריטי והיהודי, לגבי הדרכים לניהול מאבק ההעפלה. כל הפרה של הכללים, כגון שימוש של המעפילים בנשק חם, עלולה הייתה לגרום לאסון בעת התלהטות הרוחות כנגד הבריטים הבאים לעצרם.
במהלך ההתנגדות באוניות המעפילים נהרגו עשרה מעפילים ומאות נפצעו. המורכבות של סוגיית ההתנגדות השפיעה על השוני - לעתים עד כדי ניגוד - בעמדות הנהגת היישוב לגביה, במיוחד לאחר מקרים בהם גבתה ההתנגדות קורבנות בנפש בקרב המעפילים ניצולי השואה. עם זאת, מארגני ההעפלה שמרו לעצמם את הזכות לתת הוראות ספציפיות לכל ספינה באשר לאופי ולמידת ההתנגדות שעל מפקדיה להפעיל, בהתאם לנסיבות הפוליטיות ששררו בארץ במועד התקרבותה לחוף.
ההתנגדות באוניות המעפילים נחלקה לשלבים אחדים:
1) מאוגוסט 1945 עד יולי 1946, נשאו לוחמי הפלמ"ח ואנשי היישוב בעיקר את עול ההתנגדות לחסימת ההעפלה. אוניות המעפילים צוו להקשות על לכידתן.
2) מאוגוסט 1946 עד ספטמבר 1947, נכנסו המעפילים במרבית האוניות שנלכדו בידי הבריטים למאבק פיסי עיקש ונואש, שגבה מהם פצועים והרוגים, נגד כוחות הביטחון הבריטים שתפסו את אוניותיהם והעבירו אותם למחנות מעצר בקפריסין.
3) מאוקטובר 1947 עד מאי 1948, דעכה ההתנגדות באוניות המעפילים וקיבלה ביטוי סמלי וטיקסי בעיקרו, לנוכח השינוי במצב המדיני.