דרכי הברחת המעפילים מקפריסין

כשתבעו אנשי משלחת הפלמ"ח בקפריסין מ'המוסד לעליה ב' להבריח אנשים מתוך מחנות הגירוש ולא נענו, לא רפו ידיהם. משלהי שנת 1947 התנהלה במקביל לאימונים כרייה שיטתית של חמש מנהרות בידי חברי 'שורות-המגינים', בנוסף על המנהרה שחפירתה הושלמה קודם לכן. במרוצת הזמן גילו הבריטים שתיים מהמנהרות והגבירו את סיורי הצבא סביב המחנות. מאז נעשה שימוש במנהרות לסירוגין בלבד.
במחצית הראשונה של שנת 1948 החלו אנשי 'שורות-המגינים' להבריח אנשים מהאי. המוברחים יצאו ממחנות המעצר באמצעות המנהרות ועלו כנוסעים סמויים לאוניות שהסיעו ארצה את המעפילים אשר קיבלו היתרי עלייה. בנתיב זה עלו בין 5 ל20- איש מדי שבוע. העולים צויידו בתעודות מזוייפות שהכין מעפיל אשר התמחה בכך. בדרך-כלל השתייכו היוצאים ל'שורות-המגינים', ולרוב נימנו עם חופרי המנהרות, שהעלייה היוותה עבורם מעין פרס ואות הערכה על פעילות ממושכת ומסורה. אנשי 'שורות-המגינים' גילו תושייה ודימיון בכריית המנהרות ובאירגון הבריחה מתוך מחנות המעצר. הושקעה עבודה מפרכת, התמדה ומסירות גדולה. החופרים לא ידעו מתי תסתיים מלאכתם, אם יבקיעו בסופה את הדרך אל החופש ואם תהיה המנהרה ראויה לשימוש מבצעי.