מבצע "עובדה"

הנגב מהווה מחצית משטחה של ארץ ישראל המערבית. מאז ומתמיד הוא היה דליל באוכלוסין אבל נחשב כאזור שיש בו מחצבים. קצהו הדרומי, באום-רשרש, מהווה פתח ימי לארצות המזרח. כל אלה מילאו תפקיד מרכזי בחזון הציוני.
בהחלטת עצרת האומות המאוחדות, מיום 29 בנובמבר 1947, נכלל הנגב כולו, עד אום-רשרש וחוף ים סוף, בתחום המיועד למדינה היהודית. כתוצאה ממבצע "לוט" וממבצע "חורב", נוצרו תנאים לגישה אל הנגב הדרומי. עד אז, הוחזק שטח זה על ידי גדוד של הלגיון הערבי, באמצעות מספר מוצבים לאורך דרך הערבה ובמשטרת אום–רשרש (אילת). בהר הנגב נהג הלגיון לערוך מדי פעם סיורים ממונעים.
באזור תעלת סואץ החזיק השלטון הבריטי מספר בסיסי צבא. בריטניה הקימה את הלגיון הערבי, אשר הפך מאוחר יותר לצבא ירדן, ואיישה בו את תפקידי הקצונה הבכירה. היה לה אינטרס שדרום הנגב יסופח לאמירות של עבר הירדן. בינה לבין ירדן הייתה ברית צבאית לסיוע הדדי.
סמוך למבצע "לוט" ביטאה בריטניה את דאגתה לאינטרסים שלה, בצינורות דיפלומטיים; בעת מבצע "חורב" היא נקטה צעדים בעלי משמעות צבאית "לרמוז" על עמדתה. היא שלחה מטוסי קרב לסיור מעל כוחותינו בסיני. המטוסים הופלו על ידי חיל האוויר הישראלי הצעיר; לאחר מבצע "חורב" היא שיגרה לעקבה גדוד חי"ר שתוגבר בטנקים ובארטילריה.
ב-7 בינואר 1949 הוכרזה הפסקת אש, שסיימה את מבצע "חורב". בסוף ינואר, הורה אלוף יגאל אלון, מפקד חזית הדרום, לקיים סיורי אוויר וקרקע בהר הנגב. ב-4 בפברואר הוא הגיש למטכ"ל את עיקרי התכנית לכיבוש הנגב הדרומי, כולל משטרת אום-רשרש. ב-9 בפברואר אישר המטכ"ל להכין את המבצע.
בעקבות מבצע "חורב", נחתם הסכם שביתת נשק בין מצרים לישראל ונפתח מו"מ לשביתת נשק בין משלחות ירדן וישראל. ירדן דרשה שתוכר ריבונותה על הנגב הדרומי. היה ברור שדחוף וחיוני לשנות את המצב ולקבוע עובדה על ידי אחזקת הטריטוריה על ידנו. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הטיל מספר מגבלות על ביצוע התכנית: נאסר לחצות את הגבול עם מצרים או עם ירדן; המבצע היה צריך להתנהל ללא אש; כוחותינו ייסוגו במקרה של התערבות צבא בריטי. יגאל אלון ערער בעניין הפתיחה באש, והשיג הרשאה לשימוש באש במקרים של הגנה עצמית.
באותם הימים, הנגב הדרומי היה אזור מרוחק ובלתי מוכר. לאום-רשרש הובילה דרך הערבה שהייתה ברובה דרך עפר. בקטעים מסוימים הייתה הדרך חולית וקטעים אחרים היו סלולים באבני נחל. דרך אחרת לאום-רשרש עברה מניצנה, דרך טריטוריה מצרית, עד לצוק ראס-אל-נקב, ומשם בדרך הררית עד אום-רשרש. בין שתי הדרכים האלה השתרע שטח צחיח ושומם ובו חלקים הרריים שכללו קניונים, מצוקים ונחלי אכזב רחבים. המיפוי של האזור היה בקנה מידה של 1:250,000 ובמפות זמניות של שחור-לבן – בקנה מידה של 1:100.000. במפות צוינו כמה שבילים, שסומנו על ידי חברה לחיפושי נפט.
המשלחת הישראלית למשא ומתן על שביתת הנשק, משכה את הדיון שהתנהל עם המשלחת העבר-ירדנית ברודוס, ולעומת זאת, כל הפעולות להכנת המבצע - סיור, תכנון, הכנות לוגיסטיות - התנהלו בלוח זמנים קצר ודחוס.
ב-20 בפברואר 1949 יצא סיור ממונע לעומק הר הנגב. בין אנשי הסיור היו קצינים מקצועיים מחיל האוויר, ממטה חזית הדרום, מחטיבת הנגב, וכן סיירים מהגדוד התשיעי. ב-3 במרץ 1949, הם חזרו מן הסיור לבאר שבע וב-5 במרץ יצאו הכוחות למבצע, בהתאם לתכנית שנקבעה. ב-10 במרץ הושגו כל היעדים: הר הנגב, דרך הערבה, ואום-רשרש היו בשליטת צה"ל, יחד עם עין גדי ומצדה לחוף ים המלח.
המבצע התבצע, באופן כמעט מלא, בהתאם לתכנית שנקבעה: שתי זרועות התקדמו בתנועת מלקחיים ונסגרו במפרץ ים סוף. הזרוע המזרחית התקדמה לאום-רשרש בדרך הערבה, תוך התגברות על מוצבי אויב; הזרוע המערבית התקדמה בדרך לא דרך בשטח ריק מאויב, תוך התגברות על מכשולי קרקע. הכוחות הופעלו במקביל, אך מבלי להתנות את התקדמותם בתיאום ביניהם.
בזרוע המערבית, במרכז הר הנגב התקדמה חטיבת הנגב, בדרך לא דרך, בכוח של גדוד ממונע מתוגבר. המשימות של הכוח הזה היו לתפוס שטח במישור החמאדות, ממערב לוואדי עוקפי, במרחק 50 ק"מ צפונית מאום-רשרש; להכשיר מסלול לנחיתה ולהמראה של מטוסי תובלה, ולהקים בסיס מוצק שיקלוט אספקה ותגבור; לחסום את היכולת של כוח עבר-ירדני להגיע ממשטרת ג'רנדל לאזור הבסיס המוצק; לתפוס את צוק ראס-אל-נקב, באמצעות פלוגה מיוחדת שתונחת במסלול התעופה.
בזרוע המזרחית התקדמה חטיבת גולני על דרך הערבה, בכוח של שני גדודים ממונעים מתוגברים בזחל"מים, במשוריינים, בתותחי נ"ט נגררים ובסיוע כוח הנדסי. המשימה שלהם הייתה להתקדם בדרך הערבה, במטרה להניס את כוחות צבא ירדן ממוצביו, תוך תמרון איגוף ואיום בניתוק מוצבי האויב מיחידות האם שלהם, וכל זאת ללא הפעלת אש. תוך כדי כך, תמשוך אליה חטיבת גולני את תשומת הלב של האויב, ועל ידי כך תתאפשר פעולה של הזרוע המערבית ללא הפרעה. לקראת המשא ומתן עם המשלחת העבר-ירדנית, עלה גם הצורך לקבוע עובדה ביחס לגבול בחלק הצפון-מזרחי של הנגב. במסגרת מבצע עובדה תוכנן להפעיל את חטיבת אלכסנדרוני, כאשר כוח פלוגתי היה אמור להגיע בסירות מסדום לעין גדי ולתפוס שם שליטה. כוחות אחרים היו צריכים להחזיק 7 מוצבים קבועים בקו גשר דהריה - ערד - עין גדי.