ניתוק מחלקת המסתערבים (השחר) מן הפלמ"ח
יחידת המסתערבים בפיקודו של שמריה גוטמן סופחה בשלמותה לשירות המודיעין של צה"ל. חלק גדול מאנשי היחידה ששהו בלבנון ובסוריה לפני הסיפוח.
יחידת המסתערבים של הפלמ"ח - 'השחר', הוקמה באביב 1943. בראשיתה מנתה היחידה 12 איש בפיקודו של ירוחם כהן. אנשיה, שהיו מתנדבים דוברי ערבית, עסקו באיסוף מידע, במבצעי חבלה, בפעולות הטעייה וגם בחיסול אנשי מפתח של האוייב בקרב ערביי פלסטין. במהלך שנות קיומה כמחלקה בפלוגה ז' של הפלמ"ח (אחר-כך בגדוד הרביעי), התפתחה היחידה והתרחבו תחומי פעולתה, ביניהם גם פעילות מודיעינית במדינות הערביות השכנות.
במסגרת התפנית האסטרטגית שהנהיג בן-גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית והממונה על נושא הביטחון מטעמה בקיץ 1947, לפיה יתנהל המאבק העיקרי כנגד הערבים ולא כנגד הבריטים (הצפויים להתפנות במהרה מהארץ), גברה ההתעניינות בהסתערבות ובעוסקים בה. באוגוסט 1947 יזם מטה ההגנה דיון רב משתתפים בשאלות ההכשרה וההפעלה של מסתערבים. בעקבותיו ניתנה הוראה להגדיל את מספר המגוייסים ליחידה והובטח לה מימון בסך 5,000 לירות ארץ ישראליות. ב- 1947 מנתה 'השחר' 33 איש, בפיקודם של המדריך המקצועי שמעון סומך והמ"מ דני אגמון. במהלך מלחמת העצמאות שימשה יחידת 'השחר' מכשיר עיקרי לאיסוף ידיעות על הנעשה בין ערביי פלסטין. ב- 26 באוגוסט 1948 צורפו אנשי 'השחר' לשירות המודיעין של צה"ל ונקראו ש.מ 18.
מבין היחידות המקצועיות הייתה מחלקת המסתערבים האחרונה שנותקה מהפלמ"ח (מחלקת הטייסים והפלי”ם נותקו חודשים רבים לפני כן), כמעט ללא מחאות. מלחמת העצמאות הייתה בעיצומה, והאחדת כל הגורמים העוסקים באיסוף מידע וריכוזם תחת פיקוד אחד הובנו כצורך מבצעי דחוף. מחלקת המסתערבים הייתה תמיד מחלקה יוצאת דופן בפלמ"ח בגלל תפקידיה החשאיים והמידור החמור שהוטל על עיניניה. מרבית לוחמי היחידה פעלו מעבר לקווי האויב וחיו בניתוק משאר חבריהם בפלמ"ח וממה שמתרחש בארץ. חלקם אף לא היו מודעים לשינוי והאחרים בירכו עליו, מאחר וסברו כי המסגרת הגדולה יותר של צה"ל תאפשר ניצול טוב יותר של כישוריהם. בפיקוד הפלמ"ח סערו באותה עת הרוחות בשל הכוונות הברורות של בן-גוריון (אשר בשלב זה כבר היה ראש הממשלה ושר הביטחון) לפרק את מטה הפלמ"ח תוך זמן קצר. החרדה לעצם קיומו של הפלמ"ח הסיחה את הדעת מתהליך הניתוק של עוד יחידה קטנה, שנראה כתואם את צרכי המלחמה.
יחידת המסתערבים בפיקודו של שמריה גוטמן סופחה בשלמותה לשירות המודיעין של צה"ל. חלק גדול מאנשי היחידה ששהו בלבנון ובסוריה לפני הסיפוח, ראו עצמם כאנשי הפלמ"ח זמן רב לאחר שמטה הפלמ"ח פורק רשמית (בנובמבר 1948) וגם לאחר פירוק החטיבות (במהלך 1949). רק ב- 1950 הופסקה פעולתם והם הוחזרו לארץ. רבים מהם המשיכו בפעילות חשאית בשירות מדינת ישראל.
במסגרת התפנית האסטרטגית שהנהיג בן-גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית והממונה על נושא הביטחון מטעמה בקיץ 1947, לפיה יתנהל המאבק העיקרי כנגד הערבים ולא כנגד הבריטים (הצפויים להתפנות במהרה מהארץ), גברה ההתעניינות בהסתערבות ובעוסקים בה. באוגוסט 1947 יזם מטה ההגנה דיון רב משתתפים בשאלות ההכשרה וההפעלה של מסתערבים. בעקבותיו ניתנה הוראה להגדיל את מספר המגוייסים ליחידה והובטח לה מימון בסך 5,000 לירות ארץ ישראליות. ב- 1947 מנתה 'השחר' 33 איש, בפיקודם של המדריך המקצועי שמעון סומך והמ"מ דני אגמון. במהלך מלחמת העצמאות שימשה יחידת 'השחר' מכשיר עיקרי לאיסוף ידיעות על הנעשה בין ערביי פלסטין. ב- 26 באוגוסט 1948 צורפו אנשי 'השחר' לשירות המודיעין של צה"ל ונקראו ש.מ 18.
מבין היחידות המקצועיות הייתה מחלקת המסתערבים האחרונה שנותקה מהפלמ"ח (מחלקת הטייסים והפלי”ם נותקו חודשים רבים לפני כן), כמעט ללא מחאות. מלחמת העצמאות הייתה בעיצומה, והאחדת כל הגורמים העוסקים באיסוף מידע וריכוזם תחת פיקוד אחד הובנו כצורך מבצעי דחוף. מחלקת המסתערבים הייתה תמיד מחלקה יוצאת דופן בפלמ"ח בגלל תפקידיה החשאיים והמידור החמור שהוטל על עיניניה. מרבית לוחמי היחידה פעלו מעבר לקווי האויב וחיו בניתוק משאר חבריהם בפלמ"ח וממה שמתרחש בארץ. חלקם אף לא היו מודעים לשינוי והאחרים בירכו עליו, מאחר וסברו כי המסגרת הגדולה יותר של צה"ל תאפשר ניצול טוב יותר של כישוריהם. בפיקוד הפלמ"ח סערו באותה עת הרוחות בשל הכוונות הברורות של בן-גוריון (אשר בשלב זה כבר היה ראש הממשלה ושר הביטחון) לפרק את מטה הפלמ"ח תוך זמן קצר. החרדה לעצם קיומו של הפלמ"ח הסיחה את הדעת מתהליך הניתוק של עוד יחידה קטנה, שנראה כתואם את צרכי המלחמה.
יחידת המסתערבים בפיקודו של שמריה גוטמן סופחה בשלמותה לשירות המודיעין של צה"ל. חלק גדול מאנשי היחידה ששהו בלבנון ובסוריה לפני הסיפוח, ראו עצמם כאנשי הפלמ"ח זמן רב לאחר שמטה הפלמ"ח פורק רשמית (בנובמבר 1948) וגם לאחר פירוק החטיבות (במהלך 1949). רק ב- 1950 הופסקה פעולתם והם הוחזרו לארץ. רבים מהם המשיכו בפעילות חשאית בשירות מדינת ישראל.