פעולותיו של בן גוריון לפירוק הפלמ"ח
דוד בן גוריון פירק את הפלמ"ח בשלבים.
בן-גוריון גבר על מתנגדיו מתוקף מנהיגותו, תפקידו ומעמדו, ועל פי הוראתו חוסלו בהדרגה:
א) מערכת הגיוס והקלט הנפרד. ממארס 1948 הופנו מתגייסים חדשים לפלמ"ח על-פי שיקולי אגף כוח אדם של הצבא.
ב) הזיקה בין תנועות הנוער החלוציות לבין הפלמ"ח. ביוני 1948 הוקמה מסגרת זמנית נפרדת לגיוס צעירים לצה"ל. בספטמבר יוחדה המסגרת כ"חטיבת הגרעינים", אליה הופנו הכשרות תנועות הנוער המתגייסות, ונקראה נח"ל - נוער חלוצי לוחם.
ג) מטה הפלמ"ח ומסגרות נפרדות להכשרת מפקדים וטירונים. מנובמבר 1948 חדל מטה הפלמ"ח מפעולתו ובוטלו קורס מפקדי כיתה מרכזי ובסיס הקלט של הפלמ"ח.
ד) ה"גרעין הקשה" של הפלמ"ח - ה"הכשרות המגויסות". מאוגוסט 1948 שוחררו בהדרגה, הכשרות מגויסות לצורך הקמת יישובי משלט, על גבולות המדינה החדשים ולהשלמת יישובים קיימים. שחרור ההכשרות הואץ בחדשי הסתיו והחורף והוקדם לשחרור רוב המגויסים האחרים.
ה) חטיבות הפלמ"ח. שלוש החטיבות נכללו בין תשע חטיבות צה"ל שפורקו בתום המלחמה. יפתח (חט' חי"ר 11) והראל (חט' חי"ר 10) פורקו בראשית קיץ 1949 וחטיבת הנגב (חט' משורינת 12) בסוף קיץ 1949.
המחלוקת על פירוק הפלמ"ח הסעירה את הציבור בראשית ימיה של המדינה וחברי הפלמ"ח נשאו עמם אל האזרחות את כאב הפירוק ועלבונו. גם חוקרי התקופה חלוקים בשאלת הפירוק: יש הרואים בו צעד הכרחי במעבר מהחברה היישובית, שהתנהלה על בסיס הנאמנות התנועתית-רעיונית, אל החברה הממלכתית, שבסיסה הוא הנאמנות למוסדות המדינה. חוקרים אחרים רואים בפירוק, בעיקר ביטוי למאבק בין כוחות פוליטיים.
הפלמ"ח לא הספיק "להזקין". הוא "מת" צעיר, אך עטור מסורת ומעשים, שהיוו חוויה מעצבת ומשפיעה על חבריו וחברותיו ועל החברה הישראלית בכללה.
א) מערכת הגיוס והקלט הנפרד. ממארס 1948 הופנו מתגייסים חדשים לפלמ"ח על-פי שיקולי אגף כוח אדם של הצבא.
ב) הזיקה בין תנועות הנוער החלוציות לבין הפלמ"ח. ביוני 1948 הוקמה מסגרת זמנית נפרדת לגיוס צעירים לצה"ל. בספטמבר יוחדה המסגרת כ"חטיבת הגרעינים", אליה הופנו הכשרות תנועות הנוער המתגייסות, ונקראה נח"ל - נוער חלוצי לוחם.
ג) מטה הפלמ"ח ומסגרות נפרדות להכשרת מפקדים וטירונים. מנובמבר 1948 חדל מטה הפלמ"ח מפעולתו ובוטלו קורס מפקדי כיתה מרכזי ובסיס הקלט של הפלמ"ח.
ד) ה"גרעין הקשה" של הפלמ"ח - ה"הכשרות המגויסות". מאוגוסט 1948 שוחררו בהדרגה, הכשרות מגויסות לצורך הקמת יישובי משלט, על גבולות המדינה החדשים ולהשלמת יישובים קיימים. שחרור ההכשרות הואץ בחדשי הסתיו והחורף והוקדם לשחרור רוב המגויסים האחרים.
ה) חטיבות הפלמ"ח. שלוש החטיבות נכללו בין תשע חטיבות צה"ל שפורקו בתום המלחמה. יפתח (חט' חי"ר 11) והראל (חט' חי"ר 10) פורקו בראשית קיץ 1949 וחטיבת הנגב (חט' משורינת 12) בסוף קיץ 1949.
המחלוקת על פירוק הפלמ"ח הסעירה את הציבור בראשית ימיה של המדינה וחברי הפלמ"ח נשאו עמם אל האזרחות את כאב הפירוק ועלבונו. גם חוקרי התקופה חלוקים בשאלת הפירוק: יש הרואים בו צעד הכרחי במעבר מהחברה היישובית, שהתנהלה על בסיס הנאמנות התנועתית-רעיונית, אל החברה הממלכתית, שבסיסה הוא הנאמנות למוסדות המדינה. חוקרים אחרים רואים בפירוק, בעיקר ביטוי למאבק בין כוחות פוליטיים.
הפלמ"ח לא הספיק "להזקין". הוא "מת" צעיר, אך עטור מסורת ומעשים, שהיוו חוויה מעצבת ומשפיעה על חבריו וחברותיו ועל החברה הישראלית בכללה.