פירוק חטיבות הפלמ"ח

עם סיום קרבות מלחמת העצמאות במארס 1949 החל תהליך ארגונו מחדש של הצבא ושחרור רוב מגוייסי המלחמה. דוד בן-גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, חתר להקמת צבא שחלקו הפעיל, צבא סדיר וצבא-קבע, יהיה מקצועי, קטן ומשוכלל. השינוי שהצטייר במצב יאפשר החזקת כוח צבאי קטן יחסית בימי שלום, וגיוס מערך המילואים בעת הצורך. ב- 6 באפריל 1949 הורה הרמטכ"ל על שינוי מבנה הצבא. ב- 16 באפריל 1949, בעקבות הוראת הרמטכ"ל, פירסמה מחלקת התכנון באגף המבצעים פקודה: רק 3 חטיבות סדירות מתוך 12 החטיבות הקיימות יישארו בצה"ל. שלוש חטיבות הפלמ"ח נכללו בין תשע המיועדות לפירוק: חטיבות 'הראל' ו'יפתח' פורקו במאי 1949 וחטיבת הנגב פורקה בספטמבר 1949. אף חטיבת פלמ"ח אחת סדירה לא נותרה איפוא בצה"ל. המסגרת המבצעית המיוחדת, שהוקמה ב- 1941 והתפתחה לשלוש חטיבות שכללו במלחמת העצמאות כ- 7.000 חיילים נעלמה כליל מהצבא. עצם ההחלטה ופירוק החטיבות הותירו תחושות קשות בקרב אנשי הפלמ"ח.