הוצאת מחלקת הטיס ממרות מטה הפלמ"ח
כבר במרס 1945 החל הפיקוד העליון לפעול להקמת מימסד ארצי לריכוז נושא התעופה בהתאם לצורכי ה'הגנה’. משימה זו הוטלה על יהושע אשל.
עד נובמבר 1947 הייתה מחלקת הטיס של הפלמ"ח הגוף האווירי הצבאי היחיד שעמד לרשות ה'הגנה'. בנוסף לה פעלו עוד שני גופים אזרחיים: מועדון התעופה (נוסד ב- 1935) וחברת 'אווירון' (נוסדה ב- 1936).
כבר במרס 1945 החל הפיקוד העליון לפעול להקמת מימסד ארצי לריכוז נושא התעופה בהתאם לצורכי ה'הגנה’. משימה זו הוטלה על יהושע אשל. תחת השלטון הבריטי לא יכלה ההגנה לקיים יחידת טיס צבאית גלויה, ומובן שלא יכלה להחזיק שדות תעופה או מטוסים צבאיים. לכן התפתח נושא הטיס עד ערב מלחמת העצמאות בממדים קטנים ותוך השתייכות לגופים אזרחיים כהסוואה. בקיץ 1945 הוקמה המועצה הכללית לתעופה, גוף אזרחי לכאורה שנוסד כדי לסייע לחובבי התעופה לעסוק בדאייה וטיס, אולם למעשה הייתה כפופה למיפקדה הארצית ולמטכ"ל של ארגון ההגנה.
ב- 24 באוקטובר 1947 הגיש אשל לראש מחלקת הביטחון של הנהלת הסוכנות, דוד בן-גוריון, ולראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, הצעות להקמת כוח אווירי צבאי בארץ. בתגובה להצעות הללו הוציא הרמטכ"ל יעקב דורי ב- 10 בנובמבר 1947 פקודה שהורתה על הקמת כוח אווירי קבוע, שייקרא 'שירות אוויר' (שמו הראשון של חיל האוויר) . החל מדצמבר 1947 כונסו אל שירות האוויר כל הגורמים שהיה להם קשר לתעופה: מחלקת הטיס של הפלמ"ח, יהודים מארץ-ישראל ששירתו בחיל-האוויר הבריטי, 'מועדון התעופה', אנשי אצ"ל שהתאמנו בטייס (במסגרת משלהם שכונתה 'שירות א"י לתעופה'), חברת 'אווירון', ומאוחר יותר - מתנדבים יהודים מחו"ל ('מח"ל'), ששירתו בחילות האוויר של ארצות מוצאם במלחמת העולם השנייה .
מחלקת הטיס של הפלמ"ח, שאנשיה קיבלו את אימונם ורכשו את ניסיונם המבצעי בתנאי מחתרת לא יכלה להיות הגוף המוביל של חיל האוויר. למרות זאת השתלבו טייסי הפלמ"ח ב'שירות האוויר' באופן מלא.
הוצאת מחלקת הטיס מרשות מטה הפלמ"ח והעברתה ליחידה מטכ"לית זכתה להסכמה מלאה מצד פיקוד ההגנה, וגלילי עצמו היה המדרבן לפעולה, מאחר שראה בהקמת חיל-אוויר מקצועי צורך חיוני.
כבר במרס 1945 החל הפיקוד העליון לפעול להקמת מימסד ארצי לריכוז נושא התעופה בהתאם לצורכי ה'הגנה’. משימה זו הוטלה על יהושע אשל. תחת השלטון הבריטי לא יכלה ההגנה לקיים יחידת טיס צבאית גלויה, ומובן שלא יכלה להחזיק שדות תעופה או מטוסים צבאיים. לכן התפתח נושא הטיס עד ערב מלחמת העצמאות בממדים קטנים ותוך השתייכות לגופים אזרחיים כהסוואה. בקיץ 1945 הוקמה המועצה הכללית לתעופה, גוף אזרחי לכאורה שנוסד כדי לסייע לחובבי התעופה לעסוק בדאייה וטיס, אולם למעשה הייתה כפופה למיפקדה הארצית ולמטכ"ל של ארגון ההגנה.
ב- 24 באוקטובר 1947 הגיש אשל לראש מחלקת הביטחון של הנהלת הסוכנות, דוד בן-גוריון, ולראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי, הצעות להקמת כוח אווירי צבאי בארץ. בתגובה להצעות הללו הוציא הרמטכ"ל יעקב דורי ב- 10 בנובמבר 1947 פקודה שהורתה על הקמת כוח אווירי קבוע, שייקרא 'שירות אוויר' (שמו הראשון של חיל האוויר) . החל מדצמבר 1947 כונסו אל שירות האוויר כל הגורמים שהיה להם קשר לתעופה: מחלקת הטיס של הפלמ"ח, יהודים מארץ-ישראל ששירתו בחיל-האוויר הבריטי, 'מועדון התעופה', אנשי אצ"ל שהתאמנו בטייס (במסגרת משלהם שכונתה 'שירות א"י לתעופה'), חברת 'אווירון', ומאוחר יותר - מתנדבים יהודים מחו"ל ('מח"ל'), ששירתו בחילות האוויר של ארצות מוצאם במלחמת העולם השנייה .
מחלקת הטיס של הפלמ"ח, שאנשיה קיבלו את אימונם ורכשו את ניסיונם המבצעי בתנאי מחתרת לא יכלה להיות הגוף המוביל של חיל האוויר. למרות זאת השתלבו טייסי הפלמ"ח ב'שירות האוויר' באופן מלא.
הוצאת מחלקת הטיס מרשות מטה הפלמ"ח והעברתה ליחידה מטכ"לית זכתה להסכמה מלאה מצד פיקוד ההגנה, וגלילי עצמו היה המדרבן לפעולה, מאחר שראה בהקמת חיל-אוויר מקצועי צורך חיוני.