פרשת חטיבת הנגב

עד לקיץ 1947, לא היווה הנגב מרחב נפרד בפריסה הארגונית של ה'הגנה'. הפעילות בנגב עמדה בזיקה לשורה של גורמים אזרחיים, כגון המחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית ו'מקורות'. בעיותיו של האזור לא היו צבאיות בלבד אלא גם כלכליות (תעסוקה, תשתית, תובלה וכו'). מרחב הנגב הפך זירה פעילה מאוד במאבק ההתיישבות היהודית, בעיקר מיום עלייתן של 11 נקודות יישוב ב- 6 באוקטובר 1946 . עד לאוקטובר 1947 עלו ארבעה יישובים נוספים ובנובמבר של אותה שנה עמדו לעלות עוד שלושה.
באוגוסט 1947 החליט הפיקוד העליון של ההגנה להפריד את נפת הנגב מגליל-הדרום ולעשותה למרחב עצמאי, תחת פיקוד מטה הפלמ"ח. בנובמבר 1947 הורד רוב הגדוד השני של הפלמ"ח לנגב, ועם פרוץ מעשי האיבה ירדו עוד שתי פלוגות מוקטנות מאנשי 'הרזרבה' מצפון הארץ, שצורפו לגדוד השני.
בדצמבר 1947 התעורר חשש מפני סכנת ניתוק הנגב, ולכן עלתה בקרב פיקוד ההגנה המחשבה למנות בהקדם אדם לתפקיד 'מושל כללי' של הנגב, שיוכל לנהלו גם בעת ניתוק. בינתיים שיגר מטה הפלמ"ח לנגב את אחד ממפקדיו - נחום שריג.
בן-גוריון הסתייג תחילה מרעיון המושל הכללי, אך עם החרפת הקרבות והעמקת מעורבותו בנושא אבטחת הנגב, הוא הציע את שאול אביגור כמושל, אולם אביגור דחה את המינוי בסופו של דבר.