סופו של המאבק כנגד פירוק הפלמ"ח

במהלך קיץ 1949, בתום מלחמת העצמאות, פורקו 9 מתוך 12 חטיבות, שהיוו את עיקר צבא היבשה, במסגרת שחרור מגוייסי המלחמה, צמצום הצבא וארגונו מחדש. בתוך התשע שפורקו היו - ולא באופן מקרי - כל שלוש חטיבות הפלמ"ח: ב- 5 במאי 1949 פורקה חטיבת הראל, באותו חודש פורקה גם חטיבת יפתח, ובספטמבר 1949 פורקה חטיבת הפלמ"ח האחרונה, חטיבת הנגב. מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם), אשר ישבה באופוזיציה לאחר הבחירות לכנסת הראשונה (ינואר 1949), יצאה בהתקפה חריפה כנגד הארגון מחדש. כאשר פורק מטה הפלמ"ח באוקטובר 1948, הזהירה מפ"ם כי מדובר בפירוק כללי של הפלמ"ח (על אף החלטת הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית מאוקטובר 1948 שקבעה כי יש לבצר את מעמדן של חטיבות הפלמ"ח). עתה התממשה אזהרתה, והתברר כי ההבטחות שניתנו מפי ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון ואנשי מפלגתו, לא היו אלא הבטחות שווא.
מפ"ם פתחה במערכת הסברה נגד פירוק חטיבות הפלמ"ח. שוב גוייס למערכה 'על המשמר', עיתון המפלגה, והתנועות הקיבוציות הקשורות אליה (הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד), פורסמו והופצו גילויי דעת שונים, וגם כנס הפלמ"ח השלישי צורף למערכה הזאת.
בן-גוריון הגיב באמצעות המערכת הצבאית. כתבות חדשותיות, מאמר מערכת ואף ציטוטים מ'על המשמר' (מתוך דבריהם של מנהיגי מפ"ם בכינוסים מפלגתיים בנושא פירוק החטיבות), נפסלו לפרסום על ידי הצנזורה הצבאית, מכיוון שהזכירו שמות חטיבות ואת עובדת התפרקותן. הצנזורה פסלה גם שיר של נתן אלתרמן, שביקר בחריפות את פירוק הפלמ"ח. משרד הביטחון ביטל את הדפסת הספר 'יומן הפעולות של הפלמ"ח', שהוצאתו לאור אושרה קודם לכן. בנוסף לכך, הורה בן-גוריון לרמטכ"ל להדיח מכהונתו את עורך העיתון 'במחנה', משה שמיר (איש הפלמ"ח), בשל פרסום תמונה שצולמה בכנס גדוד פלמ"ח בצפת: בתמונה נראתה כרזה שעליה רשום "הכושי עשה את שלו". בן-גוריון ראה בפרסום זה הסתה.
מפ"ם ראתה בצעדים הללו חלק ממסע של סתימת פיות שמנהלים נגדה בן-גוריון ומפלגתו. אולם זו הייתה "המערכה האחרונה" במאבק בין בן-גוריון לבין מפ"ם, שלקחה לעצמה את תפקיד מגינת הפלמ"ח. מערכה זו העמיקה את הניגודים והחריפה את העוינות בין הצדדים. כך נחרת בהיסטוריה של ישראל הפולמוס על פירוק הפלמ"ח כאחת המחלוקות הקשות, שהעיבו על חדוות הקמתה של המדינה החדשה.