משלחת פלמ"ח ראשונה לקפריסין - בעיות והתמודדות
משלחת הפלמ"ח הראשונה לקפריסין שהתה במחנות המעצר באי משך החודשים יוני-אוקטובר 1947. במהלך התקופה הכבידו על פעילותה קשיים אחדים: חוסר מימון כספי, הניתוק מהארץ, היעדר חופש תנועה אל מחוץ למחנות ועומס העבודה הכבד.
משלחת הפלמ"ח הראשונה לקפריסין שהתה במחנות המעצר באי משך החודשים יוני-אוקטובר 1947. במהלך התקופה הכבידו על פעילותה קשיים אחדים: חוסר מימון כספי, הניתוק מהארץ, היעדר חופש תנועה אל מחוץ למחנות ועומס העבודה הכבד.
המחסור בתקציב גרם לכך שלמשלחת חסרו בתחילה אמצעים אפילו לצורך רכישת חבלים למיתקני האימונים וכדורים למשחקי הספורט. כאן בא לעזרתה משה לאוב, מנהל ארגון הג'וינט, שידע על פעילות 'שורות-המגינים', ותמך בה באמצעות הקצבת תוספת מזון למתאמנים וביגוד ונעליים למדריכים. מקור מימון נוסף היו כספי 'המוסד לעלייה ב'', שנועדו לשיפור מזונם של המלחים הזרים. הכסף הועבר למפקד משלחת הפלמ"ח, יהודה דרכסלר, שאמור היה למסרו למלחים ונהג ליטול ממנו ללא ידיעת 'המוסד' לצורכי האימונים.
כאנשי מחתרת, נזקקו חברי המשלחת לחופש תנועה אל המחנה וממנו, בלי להימצא כל הזמן תחת עינם הפקוחה של המשמרות הבריטיים, וללא תלות במוסדות השונים של המעפילים. כמו כן היה צורך להוציא מן המחנות את עשרות המלחים הזרים ומלווי האניות, שהגיעו לכאן עם המעפילים וציפו בקוצר-רוח לשחרורם. הפתרון נמצא בחפירת מנהרה שתשמש נתיב מחתרתי, בשליטתו הבלעדית של הפלמ"ח, ליציאה וכניסה של אנשים ולהעברת ציוד ונשק בלי להסתכן בחציית הגדרות השמורות בידי החיילים הבריטים.
משך השהות של חברי המשלחת בקפריסין נקבע מראש לכחצי שנה. ואולם כבר לאחר שלושה חודשי עבודה מאומצת ניכרו בהם אותות העומס הרב, ותחושת הבדידות והניתוק הממושך מהחברים והמשפחה בארץ הכבידו עליהם. על חברי המשלחת נאסר לקשור יחסים קרובים עם המעפילים, אך למרות האיסור יצרו אחדים קשרים קרובים עם מעפילות והיו אף זוגות שנישאו ברבות הימים. כל הפניות ארצה בבקשות לקבל תקציב, חומר הדרכה ותגבורת באנשים לא נענו. גורמים אלה, וכן החמרת המצב הביטחוני בארץ הגבירו את רצונם של חברים רבים במשלחת להקדים את שובם.
דן רם, סגן מפקד הגדוד הרביעי, הגיע בחודש ספטמבר 1947 לסיור במחנות המעצר בקפריסין. הוא דיווח בשובו ארצה שהכשרת סגל המדריכים הולכת ומסתיימת, ניתן לאמן אלפי לוחמים ואף קיימת דרישה לאימונים בנשק, אך המליץ להחליף את חברי המשלחת העייפים. באוקטובר 1947 יצאה משלחת שנייה של אנשי פלמ"ח לקפריסין.
המחסור בתקציב גרם לכך שלמשלחת חסרו בתחילה אמצעים אפילו לצורך רכישת חבלים למיתקני האימונים וכדורים למשחקי הספורט. כאן בא לעזרתה משה לאוב, מנהל ארגון הג'וינט, שידע על פעילות 'שורות-המגינים', ותמך בה באמצעות הקצבת תוספת מזון למתאמנים וביגוד ונעליים למדריכים. מקור מימון נוסף היו כספי 'המוסד לעלייה ב'', שנועדו לשיפור מזונם של המלחים הזרים. הכסף הועבר למפקד משלחת הפלמ"ח, יהודה דרכסלר, שאמור היה למסרו למלחים ונהג ליטול ממנו ללא ידיעת 'המוסד' לצורכי האימונים.
כאנשי מחתרת, נזקקו חברי המשלחת לחופש תנועה אל המחנה וממנו, בלי להימצא כל הזמן תחת עינם הפקוחה של המשמרות הבריטיים, וללא תלות במוסדות השונים של המעפילים. כמו כן היה צורך להוציא מן המחנות את עשרות המלחים הזרים ומלווי האניות, שהגיעו לכאן עם המעפילים וציפו בקוצר-רוח לשחרורם. הפתרון נמצא בחפירת מנהרה שתשמש נתיב מחתרתי, בשליטתו הבלעדית של הפלמ"ח, ליציאה וכניסה של אנשים ולהעברת ציוד ונשק בלי להסתכן בחציית הגדרות השמורות בידי החיילים הבריטים.
משך השהות של חברי המשלחת בקפריסין נקבע מראש לכחצי שנה. ואולם כבר לאחר שלושה חודשי עבודה מאומצת ניכרו בהם אותות העומס הרב, ותחושת הבדידות והניתוק הממושך מהחברים והמשפחה בארץ הכבידו עליהם. על חברי המשלחת נאסר לקשור יחסים קרובים עם המעפילים, אך למרות האיסור יצרו אחדים קשרים קרובים עם מעפילות והיו אף זוגות שנישאו ברבות הימים. כל הפניות ארצה בבקשות לקבל תקציב, חומר הדרכה ותגבורת באנשים לא נענו. גורמים אלה, וכן החמרת המצב הביטחוני בארץ הגבירו את רצונם של חברים רבים במשלחת להקדים את שובם.
דן רם, סגן מפקד הגדוד הרביעי, הגיע בחודש ספטמבר 1947 לסיור במחנות המעצר בקפריסין. הוא דיווח בשובו ארצה שהכשרת סגל המדריכים הולכת ומסתיימת, ניתן לאמן אלפי לוחמים ואף קיימת דרישה לאימונים בנשק, אך המליץ להחליף את חברי המשלחת העייפים. באוקטובר 1947 יצאה משלחת שנייה של אנשי פלמ"ח לקפריסין.