פעילות חינוכית תרבותית לאנשי הגח"ל

עקב האבידות הכבדות שסבל הפלמ"ח בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, נוצר מחסור חמור בכוח אדם. באפריל 1948 ניתנה הוראה לאגף כוח-אדם במטכ"ל להפנות את המגוייסים החדשים לחטיבות הפלמ"ח בלבד, עד שתושלם מצבת כוח האדם שלהן. כך הופנו עולים חדשים רבים מאנשי הגח"ל (גיוס חוץ לארץ) לשורות הפלמ"ח. רבים מתוכם היו ניצולי שואה (וביניהם פרטיזנים לשעבר), אשר אומנו בידי שליחי ה'הגנה' החל מאוגוסט 1946 במחנות העקורים באירופה. הפלמ"ח קלט יותר אנשי גח"ל מאשר יחידות אחרות, ולא רק כמילוי הוראה מפורשת. רבים מתוך הבאים, שנפגשו עם שליחי-פלמ"ח במחנות העקורים, ביקשו הצבה לפלמ"ח.
מטה הפלמ"ח שייחס חשיבות רבה למטען הרוחני-אידיאולוגי של חייליו, שאף ליישם נורמה זו גם על המצטרפים החדשים לשורותיו. המטה חייב את יחידותיו באחריות לא רק לאימונו הצבאי של העולה, אלא גם לחינוכו: לימוד השפה העברית, הנחלת ערכי החלוציות והציונות והליכות החברה הארץ ישראלית. בפועל היה היחס לעולים דו משמעי: הפלמ"חאים, בני הארץ, היו חדורים בתחושת ייחודם כיחידה ארצישראלית עד כדי זלזול בכל מי שאינו שייך. הם כינו את העולים החדשים בזלזול "גח"לייצים" ולעיתים נהגו בהם בחוסר סובלנות בגלל אי הבנתם את השפה ואת מנהגי הארץ. עם זאת, התמסרו רבים בפלמ"ח למשימת הקליטה שהייתה כרוכה בקשיים מרובים גם בגלל מספרם הגדול של הנקלטים. עם הזמן סיגלו לעצמם רוב העולים את הדפוסים המיוחדים של הפלמ"ח, השתלבו ביחידותיהם החדשות והפלמ"ח היה להם לבית ראשון בארצם החדשה.