פעילות חינוכית - תרבותית במחנות בקפריסין
כ- 30 פלמ"חניקים שירתו בקפריסין במסגרת שורות המגינים. הם היו השליחים הצעירים ביותר בקפריסין. רובם היו ילידי הארץ, וזו הייתה עבורם פגישה ראשונה עם שארית הפליטה. למרות הפער המנטלי והזרות, הם מצאו שפה משותפת עם אנשי המחנות - כשם שלימדו את חניכיהם עברית ושירי ארץ ישראל, כך למדו מהם יידיש.
באוגוסט 1946 גורשו בידי הבריטים ראשוני המעפילים לקפריסין ועימם הגיעו לשם גם שליחי הפלמ"ח הראשונים, ששימשו כמלווי האוניות. פעילות התחלתית זו לא הייתה ממוסדת עד לחודש יוני 1947.
פעולות הפלמ"ח בקפריסין התרכזו בהקמת אירגון 'שורות המגינים', אשר עסק באימונים, בהדרכה ובחינוך. המטרה העיקרית והחשאית הייתה הכשרתם הצבאית של הצעירים בקפריסין לקראת הצטרפותם לכוחות המגן בארץ, בתקווה שיתגייסו לפלמ"ח. בשלב הראשון, לפני אוקטובר 1947, היו רוב מגוייסי 'השורות' חברי תנועות נוער חלוציות, שהוכשרו להדרכת חבריהם במחנות.
מלבד אימונים בספורט, בתרגילי-סדר ובעזרה-ראשונה, נטלו על עצמם הפלמ"חניקים גם את תפקיד הוראת העברית והנחלת התרבות הארצישראלית. מטבע הדברים, שימשו העברית והיידיש בערבוביה בשעת האימונים. כדי להעשיר את המטען הלשוני של המתאמנים נערכו יום יום שיעורים בני שעתיים בעברית בסיסית והחניכים נדרשו להמשיך בלימודים בזמנם החופשי. באמצעות 'שורות המגינים' סייע הפלמ"ח באירגון החיים במחנות-ההכשרה של תנועות הנוער החלוציות וגרעיני ההתיישבות בקרב המעפילים, מסגרות שנתנו לעולים תחושת כוח ושייכות.
אף על פי שההכשרה החינוכית הרשמית התנהלה באמצעות מערכת של מורים ושליחים מן הארץ, ראו שליחי הפלמ"ח חובה לעצמם לקחת חלק גם בהוראת עברית לילדי הניצולים במחנות ולסייע בארגון לימודיהם הכלליים. באופן לא רשמי, עסקו גם בהכשרה חינוכית-אידיאולוגית. ואולם תרומתם העיקרית הייתה בחיזוק הזיקה לארץ באמצעות שירה בציבור, מסיבות, ישיבה בצוותא מסביב למדורה ושיחות ארוכות לתוך הלילה בנושאים כמו הציונות, המאבק והעלייה הבלתי ליגאלית. אנשי המחנות העריצו את שליחי הפלמ"ח, שסימלו עבורם את היהודי החדש, הנחוש להגן על עצמו. לא תמיד הסתיימו אותם ערבים סביב המדורה בשיחות בלבד: על אף האיסור החמור שהוטל על הפלמ"חניקים לקיים יחסים אינטימיים עם מעפילות, נרקמו קשרים כאלה, והיו מהם שהסתיימו בנישואים.
במלחמת העצמאות (החל מדצמבר 1947) פחתה בהדרגה פעילותם של הפלמ"חאים במחנות, והמדריכים שבו ברובם לארץ כדי להילחם. בשלב זה הוטלה האחריות החינוכית על כתפיהם של חברי תנועות-הנוער המקומיים, שהוכשרו כמדריכים. באוגוסט 1948 החליפה משלחת מטעם צה"ל את משלחת הפלמ"ח שבמחנות. חלק גדול מהכלואים השתחררו רק לאחר הקמת המדינה (מאי 1948) והם הוחזקו שם בידי הבריטים עד סוף 1948. המחנות נסגרו רק בפברואר 1949.
כ- 30 פלמ"חניקים שירתו בקפריסין במסגרת שורות המגינים. הם היו השליחים הצעירים ביותר בקפריסין. רובם היו ילידי הארץ, וזו הייתה עבורם פגישה ראשונה עם שארית הפליטה. למרות הפער המנטלי והזרות, הם מצאו שפה משותפת עם אנשי המחנות - כשם שלימדו את חניכיהם עברית ושירי ארץ ישראל, כך למדו מהם יידיש.
הם שהביאו למעפילים לראשונה את טעמה המיוחד של הארץ, עוד בטרם הגיעו אליה.
פעולות הפלמ"ח בקפריסין התרכזו בהקמת אירגון 'שורות המגינים', אשר עסק באימונים, בהדרכה ובחינוך. המטרה העיקרית והחשאית הייתה הכשרתם הצבאית של הצעירים בקפריסין לקראת הצטרפותם לכוחות המגן בארץ, בתקווה שיתגייסו לפלמ"ח. בשלב הראשון, לפני אוקטובר 1947, היו רוב מגוייסי 'השורות' חברי תנועות נוער חלוציות, שהוכשרו להדרכת חבריהם במחנות.
מלבד אימונים בספורט, בתרגילי-סדר ובעזרה-ראשונה, נטלו על עצמם הפלמ"חניקים גם את תפקיד הוראת העברית והנחלת התרבות הארצישראלית. מטבע הדברים, שימשו העברית והיידיש בערבוביה בשעת האימונים. כדי להעשיר את המטען הלשוני של המתאמנים נערכו יום יום שיעורים בני שעתיים בעברית בסיסית והחניכים נדרשו להמשיך בלימודים בזמנם החופשי. באמצעות 'שורות המגינים' סייע הפלמ"ח באירגון החיים במחנות-ההכשרה של תנועות הנוער החלוציות וגרעיני ההתיישבות בקרב המעפילים, מסגרות שנתנו לעולים תחושת כוח ושייכות.
אף על פי שההכשרה החינוכית הרשמית התנהלה באמצעות מערכת של מורים ושליחים מן הארץ, ראו שליחי הפלמ"ח חובה לעצמם לקחת חלק גם בהוראת עברית לילדי הניצולים במחנות ולסייע בארגון לימודיהם הכלליים. באופן לא רשמי, עסקו גם בהכשרה חינוכית-אידיאולוגית. ואולם תרומתם העיקרית הייתה בחיזוק הזיקה לארץ באמצעות שירה בציבור, מסיבות, ישיבה בצוותא מסביב למדורה ושיחות ארוכות לתוך הלילה בנושאים כמו הציונות, המאבק והעלייה הבלתי ליגאלית. אנשי המחנות העריצו את שליחי הפלמ"ח, שסימלו עבורם את היהודי החדש, הנחוש להגן על עצמו. לא תמיד הסתיימו אותם ערבים סביב המדורה בשיחות בלבד: על אף האיסור החמור שהוטל על הפלמ"חניקים לקיים יחסים אינטימיים עם מעפילות, נרקמו קשרים כאלה, והיו מהם שהסתיימו בנישואים.
במלחמת העצמאות (החל מדצמבר 1947) פחתה בהדרגה פעילותם של הפלמ"חאים במחנות, והמדריכים שבו ברובם לארץ כדי להילחם. בשלב זה הוטלה האחריות החינוכית על כתפיהם של חברי תנועות-הנוער המקומיים, שהוכשרו כמדריכים. באוגוסט 1948 החליפה משלחת מטעם צה"ל את משלחת הפלמ"ח שבמחנות. חלק גדול מהכלואים השתחררו רק לאחר הקמת המדינה (מאי 1948) והם הוחזקו שם בידי הבריטים עד סוף 1948. המחנות נסגרו רק בפברואר 1949.
כ- 30 פלמ"חניקים שירתו בקפריסין במסגרת שורות המגינים. הם היו השליחים הצעירים ביותר בקפריסין. רובם היו ילידי הארץ, וזו הייתה עבורם פגישה ראשונה עם שארית הפליטה. למרות הפער המנטלי והזרות, הם מצאו שפה משותפת עם אנשי המחנות - כשם שלימדו את חניכיהם עברית ושירי ארץ ישראל, כך למדו מהם יידיש.
הם שהביאו למעפילים לראשונה את טעמה המיוחד של הארץ, עוד בטרם הגיעו אליה.