קביעת נקודת הנחיתה של אוניות המעפילים

נקודות הנחיתה של אוניות המעפילים נקבעו בהתחשב בגורמים אחדים: מעגן נוח, חוף שניתן לאבטח כהלכה את הגישה אליו, וסביבה שמצויים בקרבתה יישובים יהודים. לכל ספינה נמסרו נקודות נחיתה חלופיות כדי שתוכל לתמרן ולבחור אחת מהן, בהתאם למידת הפיקוח של משמר החופים הבריטי על האתרים השונים. חופי ההורדה העיקריים היו: נהריה, קיסריה, שפיים, תל-אביב וחוף ניצנים. המגע בין הספינה לחוף התקיים תחילה בעזרת קשר אלחוט לדיווח על השמירה באזור הנחיתה המיועד ולמסירת הוראות להתנגדות המעפילים במידה והספינה תילכד בטרם עת בידי הבריטים. עם ההתקרבות לחוף, התנהל הקשר גם באמצעות סימני איתות בפנסים, מדורות ויריעות בד צבעוניות.
באחריות הגדוד הרביעי נערכו אנשי פלמ"ח מזויינים בנשק להגנה היקפית בחצי גורן סביב נקודת הנחיתה המיועדת. יחידות חסימה תפסו עמדות בקירבת אזור הפעולה, צפו לכיוון המשוער ממנו עלול היה להגיע האויב והתריעו על תקלות בלתי צפויות בעזרת רצים וטלפון שדה, שקוויו נפרשו מבעוד מועד. ליחידות האבטחה ניתן היתר מפורש לפתוח באש על כוחות הביטחון הבריטים אם ינסו למנוע את הורדת המעפילים בחוף.
ההחלטה על עצם הפתיחה באש נמסרה לשיקולו של מפקד החסימה במקום (בפועל, אירעה תקרית מזויינת אחת בלבד בין כוח אבטחה לבין הבריטים, ב"ליל וינגייט" - שבה נהרגה ברכה פולד). בקרבת מקום הנחיתה נקבעו תחנות להגשת עזרה ראשונה ולחלוקת מזון למעפילים.