שלבי ההמשך - בעקבות הגברת קצב העפלה

1. קצב ההעפלה שגבר בחודשים יוני-יולי 1946, יצר עומס על מחנה המעפילים בעתלית וצמצם את מכסת הרשיונות. לנוכח זאת ועקב הסלמת 'המאבק החמוש' של 'תנועת המרי העברי', נקטו הבריטים שורה של פעולות עונשין (כגון: "השבת השחורה" ו"מבצע כריש"), ביניהן - גירוש המעפילים לקפריסין באוגוסט 1946, על-פי הוראת הממשלה הבריטית.
2. בתגובה להמשך ההעפלה ולהתנגדות האקטיבית של המעפילים באוניות למעצרם (בחודשים אוגוסט 1946 - ספטמבר 1947), החל הצי הבריטי להפעיל כוח ללכידתם. משחתות חסמו את נתיב ההפלגה של אוניות המעפילים ונגחו אותן. הותר לחיילי הצי להשתמש בגז מדמיע ובזרנוקי מים לצורך ההשתלטות, אך לא בנשק חם אלא אם נשקפה סכנת חיים לחיילים. אולם במקרים אחדים, בלהט הקטטות שפרצו, נורו יריות שחרגו מהגבולות שנקבעו וגרמו לאבידות בקרב המעפילים.
3. ביולי 1947 הוחלט ליירט את אוניות המעפילים בלב ים, לפני התקרבן לחופי ארץ-ישראל, ולהחזירן לנמלי המוצא שלהן. אולם ההדים בדעת-הקהל העולמית שעוררה פרשת "אקסודוס", החשש מאסון ימי והדיונים באו"ם על גורל ארץ-ישראל גרמו להשעיית ההחלטה.
4. מספטמבר 1947 עד מאי 1948, הוסיפו הבריטים ללכוד את אוניות המעפילים ולהעבירן למחנות המעצר בקפריסין. למרות שנפסקה ההתנגדות האקטיבית של המעפילים לתפיסתם, הם דבקו במדיניות המלחמה נגד העלייה הבלתי-ליגאלית כל עוד הם שולטים בארץ.
5. הבריטים קיימו את מחנות המעצר של מעפילים בקפריסין עד פברואר 1949.